דליה, הילדה אשר אביה עזב אותה בבית יתומים בירושלים כשהייתה בת שמונה בלבד, הגיעה סוף סוף לרגע בו תעמוד מולו ותתעמת איתו בצורה דרמטית ותשאיר לו סימן עמוק. אִמָּהּ נפטרה מוקדם, ואביה, מיכה, נישא מחדש והקים משפחה חדשה עם תמר, אשתו השנייה, ושני ילדיה. מהרגע בו תמר נכנסה לביתם, חייה של דליה התהפכו האם החורגת דאגה לגרש אותה מהבית והציפה את מיכה בטענות שילדיה צריכים מרחב. כך מצאה עצמה דליה בבית יתומים בסביבה זרה, רחוקה מכל מה שהכירה.
דליה גדלה בשנים של קושי והצקות הן מהאחים החורגים בבית ומילדי בית היתומים, שהפכו אותה למוקד של לעג ושל רמיסת הנפש. ביום הולדתה השמיני, מיכה הבטיח לה שיביא אותה הביתה וייתן לה בובה שחלמה עליה זמן רב, אבל לא עמד בהבטחתו והותיר אותה יתומה בבית הילדים. דליה לא איבדה תקווה הייתה בטוחה שאביה ישוב אליה יום אחד אך הוא לא שב.
שנים חלפו, ודליה, מלאת כעס וצער, החליטה לפעול. היא יזמה מפגש צהריים מחודד עם מיכה ותמר, בו עמדה נרגשת ושאלה את אביה: מדוע עזב אותה? למה הבטחותיו לא קוימו? ובובה שסימלה עבורה כל כך הרבה. מיכה ישב מולה, אשם ונבוך, ותמר ניסתה לטשטש את המתח, אבל דליה לא נרתעה. עם דמעות בעיניים וגרון חנוק מכאב, פרסה לפני השניים את הסיפור: איך תמר דחפה אותה אל מחוץ לבית, איך כל שנותיה הושפלו בעטיה, ואיך הנזק נחרת עמוק.
תמר ניסתה להרגיע ולעולם לא הסכימה לקבל את האשמה, והמפגש התלקח לריב קשה ומר. דליה חשפה את כל המרירות שצברה, ומיכה ישב שם, מתחרט על מעשיו, מודע סוף סוף למשמעות החלטותיו והפצעים שגרם לבתו.
המפגש לא הביא את ההשלמה עליה חלמה. להפך, דליה יצאה משם משוכנעת שאביה אבוד ואינו ראוי למקום בחייה. מאוכזבת, החליטה לנתק את הקשר, ולהכיר בכך שלעולם לא יהיה אב אמיתי עבורה. כשהיא עוזבת את הפגישה, לתושבי תל אביב שמשקפים עליה מבעד לחלונות, דליה מרגישה תחושת עצב מעורב בהקלה ההבנה שהיא חייבת להמשיך הלאה ולבנות לעצמה עתיד. הפצע והזנחה שהיו מנת חלקה לא יגדירו יותר את הנתיב שלה, והיא תמצא את הדרך שלה.
