הוא שוב לא התקשר, אמא?” שאל אנדריי, מביט באישה שישבה ליד השולחן, בעיניים חשופות.

הוא שוב לא התקשר, אמא? שאל איתן, מביט באישה שישבה ליד השולחן, עיניו חשופות וכנות.
לא, יקירתי… אבא בטח עסוק, הוא עובד כל כך קשה באיטליה.
כן, אמרת שקרוב חג המולד…
הוא מגיע, באמת מגיע. הוא כתב לי שהוא מביא לנו מתנות ושבקיץ ייקח אותנו לים.
האישה חייכה חיוך מאולץ, אך ליבה נשבר לשניים.
על הכיריים רתח סיר קטן של תפוחי אדמה, ובתנור בערה פיסת עץ דקיקה, האחרונה מהערימה.
נועה חיבקה את ילדיה והתפללה בשקט:
“אלוהים, תן לי כוח לא לבכות מולם…”
פעם החיים היו אחרים.
היא ואליהו אהבו בלהבה. הם נישאו צעירים, מלאי תקווה, עם שני ילדים קטנים ובית חצי גמור.
אליהו היה חרוץ, אבל הכפר לא הציע הרבה.
“אני נוסע לאיטליה, רק לכמה שנים. אני ארים כסף, אחזור הביתה ואקנה לך כל מה שמגיע לך.”
נועה בכתה אז.
“אל תלך, אליהו…”
“זה בשבילנו, אישה. לא בשביל אף אחד אחר.”
והוא הלך.
בהתחלה התקשר כל ערב.
שלח כסף, דיבר עם הילדים, סיפר לנועה שהוא אוהב אותה.
ואז הטלפונים הפכו לדלילים.
“אני עייף, אין קליטה, אני עובד עד מאוחר.”
ואז הגיעו השקרים: “איבדתי את הארנק, החודש לא אצליח לשלוח.”
נועה האמינה לו. היא תמיד האמינה לו.
היא עבדה, גידלה את הילדים, שמרה על הבית.
ניקתה בבית הספר, תיקנה בגדים לשכנים, הלכה לשדה.
אבל לא התלוננה.
“זה רק זמני. כשאליהו יחזור, הכל יהיה טוב.”
עברו שלוש שנים, ואליהו לא חזר.
הילדים גדלו.
איתן היה בן 12, תמר בת 8.
השאלות הפכו תכופות יותר:
“אמא, אבא עדיין חי?”
“כן, חמוד, הוא רחוק, אבל הוא חי.”
“ואם הוא לא יחזור?”
נועה חייכה במרירות.
“אז נהיה שלושתנו. ויהיה לנו מספיק.”
לילה אחד הביא הדוור מכתב.
המילים נפלו כמו סכין:
“נועה, אל תשנאי אותי, פגשתי מישהי אחרת.
אני מתחתן פה, יש לי חיים חדשים.
שמרי על הילדים.
אליהו.”
האישה עמדה דקות ארוכות.
אז קרעה את המכתב לחצי והשליכה אותו לתנור.
לא רצתה שהילדים יראו את הכאב בעיניה.
“מה קרה, אמא?” שאלה תמר.
“שום דבר, מתוקה. אבא אמר שישלח כסף בחודש הבא.”
אבל הכסף מעולם לא הגיע.
השנים חלפו.
נועה הזדקנה בפתאומיות, עם גב כפוף וידיים סדוקות.
אבל הבית היה נקי, הגינה יפה, והילדיםמחונכים.
איתן עבד בעיר, תמר הלכה לתיכון.
יום אחד, אחרי כמעט 20 שנה, השער חרק.
אליהו.
זקן, שיער לבן, אבל לבוש היטב, עם תיק גדול ביד.
נועה יצאה אל המפתן.
“ערב טוב…” אמר ברכות.
“מה אתה מחפש פה, אליהו?”
“באתי… הביתה.”
האישה שתקה.
מאחוריה עמד איתן, מביט בו ישירות.
“מי זה, אמא?”
“אבא שלך.”
דממה.
חדה, כבדה.
איתן חבק את ידיו.
“בשבילי אתה יתום.”
“בני, תן לי להסביר…”
“היו לך 20 שנה להסביר! היה לך את הילדות שלי, הנעורים, הקשיים… איפה היית?”
אליהו הוריד את מבטו.
“טעיתי… הייתי טיפש.”
“לא, היית פחדן.”
“איתן…”
“תפסיק לקרוא לי ככה!”
נועה ה