החתול ישב במטבח מול אישה זרה, והקשיב בקשב כשהיא, מביטה בו, לחשה בקול רך:
ומה עליי לעשות איתך? אמרתי לסבתא שהייתה עדיף שלא קחנו אותך, ולא
החתול היה בגיל של שלוש שנים ובדיוק תפס את הטון של קולה של האישה. הוא הבין שהיא איננה אוהבת אותו ושאין מקום לו. הוא ידע שסבתא עזבה את העולם. באותה הלילה הוא שכיב על רגלי הזקנה וראה את נשמתה מתרוממת בעדינות אל התקרה ולחלוף אל החלון.
הוא חפר בחדרי הדירה, שם נראו חפצים חדשים שריחם היה זר בעיניו. הוא ניסה להימנע מעיני האנשים שהופיעו בביתו החדש. החום והנעימות של הבית הפכו ברגע של חורף מדומיין לקור חד.
יום אחד, החתול נעלם פתאום מהדירה. האישה שגרה שם עכשיו יצאה שוב למטבח לשים לחם לחתול, ופתה שהאוכל של אתמול נותר שלם.
אולי כך עדיף, לחשבה בקול מרומם.
החתול יצא לבד, בלי לחכות שהוציאו אותו או שיזרקו אותו כחפץ מיותר. הוא חמק בעד הפתח כשמחפצים נכנסו ויצאו שוב ושוב.
הוא הלך בשבילי אפלים שלא הכיר, קפץ מעל גדרות, חצה רחובות, והימנע מהמקומות שבהם הקור נמשך ולא אהבו אף אחד. בנים זרקו עליו אבנים, הוא נפלו פעמיים מצמרת, אך נמשך קדימה, מנסה לשכוח את החיים הישנים.
הוא עצר רק כשהתשושה השתלטה עליו. רעב חזק גרם לקיבה שלו להשמיע רעמים, מזכיר לו שלא אכל שלושה ימים.
לפניו, מעבר לגדר הישנה, עמד בית עץ קטן שנראה ריק. האוויר סביבו היה חם ושלו, ללא ריח מזון. הוא נכנס דרך חור קטן בגדר, זחל אל הבית, ובחלון פתוח בתקרה חדר לתעלה.
בתקרה שכוסה קש היו ערימות של תירס, ריח עכברים נישא באוויר, ופינה אחת הייתה מצופה בשמיכה ישנה. החתול שכב עליה והרגיש לראשונה שבסוף, הוא נמאס, וכפות רגליו רעדו. קיבלו נימת רעב נוספת, אך הוא עצם עיניו ונרדם.
קול אדם עבר עליו. הוא נזכר בחלון, הציץ החוצה וראה בחצר ילדה בשם אורלי מדברת עם מישהו ומניחה מזון על צלחת ברזל. הריח היה מתוק ומתפשט כמו פעמוני קיץ.
החתול התמקד באוכל, קיבה שלו נבוכה מרעב, וירד בתשוקה אל הצלחת, תפס חתיכה גדולה ברגע, והברח באזהרה.
מאחורי הבית יצאה אורלי בעורף רץ כלב חוםאדום בשם זוהר, ושניים גורי צ’יוואווה עבים זיו וגילי רדפו אחריו.
בואי, יופי שלי, לחשה אורלי בעדינות, הבאתי לך מהלאכול, נלך.
פתאום שמע החתול קולה של מאמנת שלו, חום וקור של אהבה כמו שזכר בביתו הקדום.
תראה! יש לנו אורחים! קראה אורלי מתרגשת אתה גם רעב, חתול קטן.
החתול ישב קרוב לצלחת, איננו מצא כוח להתרחק, והביט באורלי במבט חוקר. היא, מבלי לשים לב, הזינה את גורי הכלב. הוא סיים את הנתח שגנב, חזר אל הצלחת.
אורלי, כשהבינה שהחתול לא בורח, הציבה עוד כמה חתיכות בצד:
תאכל, חייכה, אני רואה שאתה ממש רעב. ואז שלפה קערה והמימה חלב קריר.
קח, תשתה, תזדקק לזה, כדי שלא תתעלף מרעב.
החתול נרגע, אכל את כל שהוצע לו ושתה את החלב, חזר לתקרה ושכב שוב על שמיכה ישנה, מרגיש שהבית מצא לו סוף סוף.
כך עבר עליו קיץ שלם, ואורלי באה כל ערב להאכיל אותו ואת זוהר וגוריהם של זיו וגילי, שהקריאה להם בשם החמוד המשפחה שלי.
החתול התחזק, נברא מחדש, והיו יחד באותה צלחת, דבר שלא היה משיב לו לבב. הוא למד לתפוס עכברים בתקרה שלו, ובכל פעם שאורלי הגיעה, הוא הציג לה עכבר קטן כהודיה על האוכל. היא חייכה, לחשה תודה, והחלה ללטף אותו, מרגיש את החום של פעם, של ימים רחוקים.
בסתיו, הלילות קיררו, והחום הקפא. החתול לא הכיר קור, מעולם לא ראה שלג, והופתע כשראה שבחרים לבנים בבוקר. היה סוף אוקטובר.
פעם אחת, אורלי לא הגיעה, אלא הגיעה על עגלת עץ עם סבא שלה. החתול הציץ מבתרת הלילה על פניו של אדם זר. אורלי ניגשה לחצר ופרסה מזון, והריח גרר את זוהר אל הבית, ואחריו את זיו וגילי.
הו, תראה, משפחה שלמה כאן, צחק הסבא.
נכון! קראה אורלי, עוד קפוץ, חתול, והביטה אל חלון התקרה.
החתול לא שמע את קולה של הסבתא באזהרה, ירד למטה.
בוא, אל תפחד, לחשה אורלי והחלה ללטף את גבו של החתול. הוא נרגע והתחיל לאכול.
טוב, חביביי, בואו נלך הביתה, אמר הסבא, די לנו לחיות כאן. הוא לקח את גורי הכלב על העגלה. זוהר רצה אחריהם, והחתול נבוך.
חתול, בוא איתנו, אל תחשוש, נלך אל בית הסבא ביער, שם יהיה טוב לכולנו, אמרה הילדה. קולו של סבא, צורת דיבורה, חיממם את הלב של החתול, והזכיר לו את האישה שהצילה אותו ברחוב כשהיה תינוק.
אורלי אחזה בחתול ברכה, הכניסה אותו לסל גדול מרופד בבד חמים. הוא לא התנגד, סגר את עיניו, והאמין שוב באדם.
החיות אולי היחידות שיכולות לסלוח לנו על כל אוהבות אותנו, למרות הכול.
