את יודעת איך אומרים לפעמים זוגות שנפגשים הרבה שנים לפני שמתחתנים, בסוף הנישואים שלהם לא מצליחים…
היה זוג נועם ולירון שהיו יחד שבע שנים. שבע! כל אדם בארץ היה כבר מפעיל לחץ מתי תתחתנו, אבל הם העדיפו שכל אחד ישמור על הפינה והמרחב שלו. בשלב מסוים, הריון שלא היה בתכנון טרף את הקלפים והם החליטו להתחתן.
בהתחלה זה היה מרגש סידרו יחד את הדירה הקטנה בתל אביב, סבתא של לירון עברה להורים שלה בחולון וזה פינה להם חדר, עשו קניות באיקאה, בחרו מצעים, כורסה, כל השטויות האלה… אבל אחרי ש”הקינון” נגמר, ומשפצים פחות ויש יותר זמן לבד בבית, התחילו סוג של מתחים ומבוכה. היו ימים שהרגישו אפילו יותר רחוקים מקרוב.
נועם היה מבקש מלירון לצאת לבירה עם החבר’ה והיא דווקא שמחה שהוא מוצא לעצמו זמן. לאט לאט זה נהיה הרגל כל אחד משאיר לשני ספייס. כמו בשבע השנים הראשונות, היו נפגשים בבית רק מאוחר בערב.
כשהלידה התקרבה, נועם הפך להיות שקט ומוטרד. לירון לא שמה לב, עד שיום אחד מתקשרת אישה ומספרת לה שנוֹעם עובר לגור איתה. בדיוק באותו בוקר היא הייתה אצל רופא הנשים. חזרה הביתה כבר לא היה שם אף אחד, המזוודות שלו נעלמו. מה שהכי שבר אותה זה שהוא אפילו לא ניסה להסביר, פשוט ברח. אפילו בדיון הגירושים הוא לא הופיע.
לירון עשתה הכול לדאוג שכשתלד, תוכל למחוק את שמו של נועם מהשורת “אבא” בטפסים בבית החולים. בעזרת כמה חברים מהעירייה, סידרה את הכול ממש מהר.
הבן שלה נולד ילד מהמם עם גומות, בריא וחייכן. באותו רגע שלרון ראתה אותו, הנשמה שלה נרגעה. כל הכעס על הבגידה הזו, על חבר שהפך לזר, פשוט נמס. ההורים שלה עטפו אותה ועזרו לה לגדל אותו בלי שתרגיש שמשהו חסר. כבר לא רצתה לחשוב על גברים, משהו בפנים ממש נשבר לה.
שלוש שנים עברו. ערב אחד הצלצול בדלת קטע לה את השגרה. היא הייתה בטוחה שזו אמא שלה, אז אפילו לא הציצה בעינית פתחה בלי לחשוב. בדלת עמד נועם, עם זר גדול של ורדים אדומים (הפרח שלה מאז התיכון) ומכונית צעצוע ענקית מתנה ראשונה מזה שלוש שנים לילד שלו.
היא הסתכלה עליו, והוא לחש עם דמעות:
“אני מצטער… אני מוכן לעשות מה שתגידי…”
היא ענתה לו מהבטן:
“באמת נראה לך שאחרי כל השנים האלה אני אסלח? עברו חיים שלמים מאז…”
ואז הילד קפץ למסדרון.
“לך מפה. אין לך מה לחזור, התרגלנו לא להרגיש בחסרונך…”
ולירון הרגישה פתאום שכל מה שנשאר זה רחמים על נועם, שכבר לא היה חלק מהחיים שלהם, ואפילו בנה למד לגדול בלעדיו. הלב נשאר שלם, כי הכאב עבר מזמן.
