תקשיב, אני חייבת לספר לך מה שקרה פה, זה מרגיש כאילו תל אביב עצמה חבויה מתחת למעטה של גשם מטורף, כזה שיורד בלי הפסקה כבר שעות, והרחובות הצרים של פלורנטין ריקים, כל אחד רץ מהר לתפוס מחסה ואז אני רואה את אליאב, אליאב “אדום” כרמי, הולך הביתה לבד, עם מגפיים כבדים שדורכים על שלג… טוב, לא שלג, אבל מלא שלוליות של גשם ובוץ, כל צעד שלו נשמע חזק פי עשר בגלל השקט שהסערה הזו עושה לכל הרחוב.
הבחור הזה, כמעט שני מטר, עטוף בג׳קט עור שחור קרוע שמספר את כל הסיפורים של החיים שלו עוד לפני שהוא פותח את הפה. ככה הוא נראה בדיוק כמו ה״פחדנים״ שאימהות מזהירות את הילדות שלהן מהם כשהן עוברות ליד תחנת האוטובוס בלילה. פעם, המבטים האלה היו משמחים אותו, כי פחד זה שליטה, ושליטה זה הישרדות. אבל היום, זה כבר מישהו אחר כל זה נשאר מאחור, ביחד עם החיים הישנים שחנק מתחת לשקט של שכונה שלא שואלת שאלות כל עוד אתה משלם שכירות בזמן ומתקן אופנועים כמו שצריך.
יש לו קיצור דרך מעבר דיזנגוף, זה סמטה קטנה אחרי הפלאפל ובית המרקחת, מלאה בזבל שמחכה לפינוי וריח של שמן מטוגן ואשפה. הוא בדיוק פונה פנימה, מושך את הצווארון של הג׳קט, ואז, כמו איזה חוש עתיק כזה הוא קולט שמשהו פה לא רגיל, עוד לפני שהוא רואה משהו.
ואז הוא שומע את זה.
קול דק ושבור שחומק דרך הרוח, בקושי מספיק חזק כדי לשרוד בין הטיפות, אבל אנושי מדי מכדי להתעלם בכי וחצי תחינה שלא שייכת בכלל למקום ולרגע.
“בבקשה… אל תפגעו בנו.”
אליאב בולם על המקום, הקרסול נדפק בשלולית, הענן מתנשף מול הפנים שלו והוא צריך שניה להבין מה הוא רואה ילדה, אולי בת שמונה, לוחצת את הגב חזק לקיר, מחזיקה בידיים תינוק עטוף במשהו שכבר מזמן הפסיק לעצור את הקור.
הפנים שלה אדומות מזה והיא רועדת, וכשהיא רואה אותו טוב כל הפחד בעיניים שלה הופך למשהו חריף ומוכר, פחד שיש בו ניסיון.
הוא ראה את המבט הזה לא על ילדים אלא אצל אנשים במקומות שבהם רחמים הם אגדה, וזה חותך לו בלב.
“אני לא אפגע בך,” הוא לוחש, מוריד את הקול לרמת לחש, מתכופף כמה שיותר לאט כדי שלא תרגיש מאוימת, הידיים שלו פתוחות ומרוסנות, כאילו חזר לימים שבהם היה צריך לדעת להרגיע ולא להתרברב.
הילדה מנענעת ראש בצורה נחרצת, אוחזת בתינוק עוד יותר חזק, כאילו כל העולם תלוי בה.
“שמי אליאב,” הוא לוחש מכל הלב. “את קפואה. אני רק רוצה לעזור.”
היא בולעת את הדמעות, הלחיים כבר סדוקות: “אל תיתן להם לקחת אותו.”
“מי?” הוא שואל, למרות שהוא כבר מבין.
“האנשים הרעים,” היא מגמגמת, השיניים נוקשות. “אמא אמרה שהם יבואו שוב.”
התינוק מתחיל לבכות בקול עייף, רעב, קפוא. בלי לחשוב, אליאב מוריד ממנו את הג׳קט, והניח אותו ביניהם, על המדרכה, כמו הצעת שלום.
לוקח רגע, ואז היא מהנהנת.
“שמי נועה,” היא ממלמלת, “וזה אחי, עומר.”
הוא מחכה, לא ממהר לקחת אותם, לא מטיח הבטחות, אבל ברור לו שעכשיו זאת נקודת אל חזור אם ילך, הבטן שלו יודעת שהם לא ישרדו את הלילה.
כשנועה כבר לא מצליחה להחזיק את עומר, הוא אוסף אותו בעדינות, והתינוק שותק כמעט מיד, נרגע בתוך החום החדש. נועה מתקרבת, היא רועדת פחד ובעצב, אבל נכנסת אל תוך היד של אליאב. לפעמים כשאת בת שמונה ואין אף מבוגר בסביבה, את פשוט לא מפחדת להיות אחראית.
הוא קורע בכתף את דלת הפלאפל, אור וחום מציפים אותם כמו משואה, וכל תל אביב בשוק: הבחור המכוסה קעקועים שמביא עם הילדים סופה ישר פנימה.
ואז רותי, המוכרת, מתחילה לפעול: כבר שולפת שמיכות, כבר כורעת מול נועה שנשברת כשהיא סוף סוף מרגישה בטוחה, ושוקו חם מגיע ישר לשולחן עומר שותה חלב חם כאילו זו הפעם הראשונה שיוצא לו להירגע. אליאב יושב מולם, לא מוציא מילה, מבין שכל מה שהיה עד הרגע הזה השתנה.
בלילה הם ישנים אצלו על הספה, עטופים במה שיש, והוא עצמו לא ישן דקה, כי הבית שקט, אבל העבר שלו כלום שם לא שקט.
בבוקר, הוא מגלה את האמת בתוך התיק של נועה, מכתב רשמי ממכון גמילה, ממוען לאישה בשם מריסה כהן. עשר שנים לא שמע את השם הזה אבל היה לו ברור: פעם היא הייתה ילדה בשולי מועדון אופנוענים ביפו, עיניים כבויות, חלומות גמורים.
והיא האמא שלהם.
אבל היא איננה.
הרווחה באים הרבה יותר מהר ממה שהוא דמיין, מנומסים אבל קשוחים, חיוכים מהסוג ששומרים על מרחק. וכשנכנס סוף-סוף הסיפור של אליאב ו”הגולגולת”, המועדון שהיה פעם שייך אליו כל האוויר בחדר מתהדק, החשדנות נוטפת מהקירות.
“הם בטוחים אצלי,” הוא אומר בקור רוח, ונועה עומדת מאחוריו, אוחזת בחולצה שלו בכל הכוח.
הטוויסט מגיע כעבור שלושה ימים: מריסה חוזרת לא מפוכחת, לא שקטה, אלא מלאה בצרחות, מאשימה את אליאב שהוא חטף לה את הילדים, כל השכונה שומעת, משטרה באה, עומר צורח, נועה בוכה, ואליאב עומד ביניהם, חומה.
מה שאף אחד לא ציפה, לא החוקרים, לא הרווחה, אפילו לא מריסה זה הרגע שנועה דופקת צעד קדימה, הקול שלה רועד אבל ברור.
“היא עזבה אותנו,” נועה אומרת. “היא בחרה בסמים. הוא בחר בנו.”
החדר קופא.
המשפט נמשך חודשים.
עדויות באות.
רותי מהפלאפל מספרת.
המורה של נועה מתארת איך השתנתה.
הרופאה מספרת איך עומר התייצב והתייצב.
ואז מריסה נופלת בבדיקות, שוב נעלמת, וכל מה שנשאר זה מסמכים והבטחות שקריות. השופט פוסק לאליאב: אפוטרופסות קבועה, לא בגלל הדי.אן.איי בגלל מה שהוא עשה, בגלל כי הילדים בעצמם בחרו.
כשהוא יוצא מהדיון, מחזיק את נועה ביד, עומר על הכתפיים, כולם ברחוב רואים לא איזה אופנוען קשוח אלא אבא.
ורק הרוח, איפשהו בפלורנטין, נושאת משם בפעם האחרונה את השקר שמפלצות תמיד נראות כך.
ת׳דע, החיים לפעמים מלמדים ילדים לפחד מהאנשים הלא נכונים. כי טוב לב לא תמיד מגיע עם פנים עדינות, וגאולה אף פעם לא נוצצת או שקטה. בסוף אהבה נמדדת לא באיך נראית או מה עברת, אלא במי אתה מוכן להילחם בשבילו, גם אם זה עולה לך הכל.
