יומן אישי יום רביעי, 23 במאי:
“עזבי אותי!” צעקתי אל עבר יערה, שעמדה מולי ודמעות בעיניה. “תמשיכי בחיים שלך בלעדיו!”
“לעמרי הוא בעלי. יש לנו ילדה ביחד. אי אפשר לבנות את האושר שלך על חשבון הכאב של מישהי אחרת,” היא ענתה בקול חנוק, כמעט לוחשת.
“אל תתחילי איתי עכשיו, יערה! זה לא הגיוני לחיות בלי רגשות. זו לא את שנוטשת את הילדה, אלא אני. אין לי שום התנגדות שהוא יפגוש את הבת שלו.”
נכנסתי לרכב וסגרתי את הדלת חזק, הרגשתי איך הדמעות עומדות להתפרץ אצלי. באותו ערב, עמרי קיבל החלטה סופית הוא אסף את החפצים ויצא סוף סוף מהבית של יערה. היא התחננה לפניו שלא יהרוס הכול, אבל עמרי היה נחוש.
הוא אמר לה בפנים: “אני לא יכול להמשיך איתך. זה כבר לא מעניין אותי. עם אילנה זה שונה רק איתה אני מרגיש חי.”
החודשים הראשונים היו הקשים בחיי. הרגשתי חסרת אונים. אבל אז, התבוננתי בילדה שלי וידעתי שאין לי פריווילגיה להישבר. אני חייבת להמשיך. אני הרי כלכלה, החלטתי לנסות להתקבל לתפקיד חשבת באחת החברות הגדולות בתל אביב.
בראיון, המנכ”ל ראובן דווקא הראה חיבה מסוימת. נדלקתי מההערכה שלו אליי ומההתעניינות הרצינית שלו בניסיון שלי. לשמחתי, אמא שלי, עופרה, הסכימה לעזור בטיפול בנכדה כדי שאוכל להתחיל עבודה חדשה.
השקעתי את כל כוחותיי בקריירה החדשה והחלטתי להניח את החיים האישיים בצד לעת עתה. השנים עברו, והייתי עובדת טובה, ומיניתי לסגנית מנהל. כמעט כל הקשר שלי עם גברים נעשה דרך העבודה בעיקר עם ראובן. הוא היה מקסים, יהיה תמיד מנומס ומתעניין באמת. התחלתי לחוש אליו משהו, אבל הוא היה נשוי ואב לילדים. לא אפשרתי לעצמי לחשוב שיש לנו עתיד.
אך ראובן, בניגוד אליי, היה ישיר מאוד. באחת מהשיחות בינינו, הוא אמר שיתגרש מאשתו הוא מאוהב בי כבר מזמן, והילדים לא ייפגעו כלכלית.
הנסיון הקשה עם עמרי הותיר בי צלקת עמוקה והיססתי. כל הזמן נזכרתי במה שאמרתי אז ליערה: “אי אפשר באמת לבנות אושר על ההרס של מישהי אחרת.” ניסיתי להתרחק, אבל הוא לא ויתר. לאט לאט, היחסים בינינו הלכו והתחזקו. בכל הזדמנות חזר ואמר שרק אני עושה אותו מאושר. שהחתונה עם אשתו הייתה טעות, שגרר את שניהם לאומללות. למרות הכול, הייתי תקיפה בחיים לא אסכים לגרום לאישה אחרת את אותו הכאב שחוויתי.
היום קרה שנפגשתי פנים אל פנים עם אשתו, יערה, ביציאה מהמשרד. היא נעמדה מולי, מתוחה ומופתעת, שותקת. ידעתי מיד מי היא.
“זו את?” לחשה.
“כן,” עניתי בקושי. היא התקרבה, לא מפסיקה להביט בעיניי.
יערה ניסתה לשכנע אותי שלא אוהבי בוגדים לא משתנים והנה, אני מוצאת את עצמי בצד השני. “זוכרת מה אמרת לי אז?” היא שאלה בקור.
“אני מודה, טעיתי. לא הייתה לי זכות לקחת ממך את בעלך. הכול חוזר בסוף כמו בומרנג. אבל אל תקחי ממני את ראובן. אני אוהבת אותו יותר משאהבתי אי פעם. הוא הסיבה שנפרדתי מעמרי. את הרי אמא, את יודעת איך זה. החיים הם בומרנג.”
באיזשהו שלב התעצבנתי: “די, תניחי לי!” צעקתי בלי לחשוב.
בכל זאת, לא חיפשתי לנקום, גם לא ביערה. אבל ראובן הצליח לשכנע אותי שגם לי מגיע אושר. “אם אשאר איתה שלושתנו נהיה אומללים: אני, את, והיא,” הוא אמר לי פעם. “אני לא אוהב אותה, ואם להיות כן, מעולם לא אהבתי ממש. הסביבה גרמה לי להישאר.”
חשבתי על כל זה עמוקות. האם אשאר בחיים המרים או שארשה לעצמי לנסות שוב, לאהוב? החלטתי לתת לי ולראובן הזדמנות אמיתית. כי בסוף, גם לי מותר לבחור בדרך שלי אל האושר.
