– “תצאי ממני!” צעקה מיכל אל עדן, שעיניה שטופות דמעות. “תבני לך חיים משלך, בלעדיו!”
– “אבל יותם הוא בעלי. אנחנו מגדלות בת יחד. אי אפשר לבנות חיים על כאב של מישהי אחרת.”
– “אל תתחילי איתי עכשיו! אי אפשר לחיות בלי אהבה. לא יותם עוזב את הילדה, את זו שעוזבת. אין לי כלום נגד זה שיפגוש את הבת שלו.”
מיכל הסתובבה וצללה בין הצללים. באותו ערב, יותם החליט לשים קץ לכל המבוך הזה. אסף את חפציו ויצא אל הלילה, עוזב את עדן מאחור. היא התחננה בלחש, כמו מים שלא מפסיקים לשקוע, שלא יעשה שטות. בתוכה נרקמה סקרנות במה יריבתה טובה ממנה?
“אני כבר לא מסוגל לחיות איתך. הלב שלי כבוי. עם מיכל הכל אחר התחלתי לנשום לראשונה.”
חלפו כמה ירחים. בהתחלה עדן שקעה בעננים סמיכים של עצבות, אך אט אט נגעה באמת היא מוכרחה להמשיך, בשביל הילדה של שתיהן. הבת פרחה. עדן, כלכלנית במקצועה, החליטה לנסות להתקבל לעבודת הנהלת חשבונות. בראיון העבודה, המנכ”ל הבהיק באדיבותו, התרשם מחריצותה וביקש להשתהות בקסמה. מזל שאמא של עדן שומרת על נכדתה בינתיים.
עדן השקיעה את כל מרצה בעבודה, דוחקת בפינה את חלומות חייה האישיים. שנים חלפו, היא עלתה ונתקבלה כסגנית מנהלת. העולם שלה התמלא פתקי חשבון וספרים עבים.
האיש היחיד שליווה את מסעה היה מנהלה, אילן אדם אדיב וחם. המבט שלהם חצה לפעמים רגעים של הבנה. אבל אילן היה נשוי, עם ילדים, ועדן לא העזה לחלום.
לא כך חשב אילן. יום אחד, כמו מתוך ענן לבן, אמר לה בפשטות: “אני לא מאושר. אני רוצה להיות איתך. את כל מה שחיפשתי”. לא סירב לטפל בילד, לא החביא דבר.
הפצע הישן חתך בקרבה עדן איבדה לחלוטין את הביטחון. זכרה היטב מה השיבה לאותה אישה אז: “אי אפשר לבנות אושר על הדמעות של אחרת”.
אבל אילן לא ויתר. והקשר ביניהם, בתוך מנהרת המסדרונות, הפך באטיות לשלם חדש. הוא המשיך ולחש: “אני לא אוהב אותה. החתונה הזו הייתה טעות. אני מייסר את עצמי, אותה… אין לזה סוף.”
עדן נשארה איתנה. שמעה את השיחות שלו עם אשתו, ידעה היטב את עומק הכאב. פחדה מהיום שבו תעמוד מול אשתו של אילן פנים אל פנים. עד שיום אחד, בעת ערב יורד, ראתה את הדמות מתקרבת אליה מן העצים. בלי פנים.
– “זו את?” נשלפה שאלה מתוך הריק.
– “זו אני”, השיבה עדן, קולה מתנדנד.
עדן עמדה מול מיכל. מיכל ניסתה לשכנע אותה שהכאב מעגלי, שהארץ עגולה, ש”אי אפשר לבנות חיים על מפלה של מישהי אחרת”.
– “הזכרי מה אמרת לי אז!” סיננה עדן בקור.
– “טעיתי”, ענתה מיכל, “לא הייתי צריכה להרחיק אותך ממנו. בסוף, הכל חוזר כמו בומרנג. אבל אנא, אל תקחי אותו עכשיו. אני לא אהבתי כמו שאהבתי את אילן. בגללו עזבתי את בעלך לשעבר. אל תכפי עליי את התהום הזו. את היית פעם בנעליים שלי, אני יודעת כמה זה כואב. וחוץ מזה, יש לך ילדה.”
– “די, שקט”, סיננה עדן.
עדן לא רצתה לנקום, אפילו לא במיכל. ואילו אילן ידע לשכנע שהאושר הוא לגיטימי.
– “עדן, אם אשאר אצלה, שלושתנו ניטחן באבקה: אני, את, מיכל. דבר לא ישתנה. אני לא אוהב אותה, אולי אף פעם לא אהבתי. נכנעתי להתעקשות שלה. אעזוב, במוקדם או במאוחר.”
עדן חשבה במערבולת חלומית: האם מישהו יוצא כאן בשלום? עם אילן מיכל תכאיב; איתה, היא תכאיב. אז התירה לחלום שלה להיפרם, ונתנה הזדמנות אחת לאושר.
