הצלצול החריף והלא נעים בישר על אורח. נטלי הסירה את הסינר שלה, ניגבה את ידיה ופנתה אל הדלת. בתה עמדה שם עם בחור צעיר. נטלי הכניסה אותם לדירה.
“שלום, אמא,” אמרה בתה ונשקה לה על הלחי. “זה דניאל, הוא יגור איתנו.”
“בוקר טוב,” בירך הבחור בנימוס.
“וזאת אמא שלי, דודה נטלי.”
“נטלי כהן,” תיקנה אותו הבת.
“אמא, מה יש לארוחת ערב?”
“מחית אפונה ונקניקיות.”
“אני לא אוכל מחית אפונה,” השיב הבחור, חלץ את נעליו ונכנס לסלון.
“אבל אמא, דניאל לא אוהב אפונה,” אמרה הבת בעיניים גדולות.
הבחור התיישב על הספה והשליך את התיק שלו לרצפה.
“זה בעצם החדר שלי,” אמרה נטלי.
“דניאל, בוא, אני אראה לך איפה נגור,” קראה נועה.
“אני אוהב את זה כאן,” גיחך הבחור, והתרומם מהספה.
“אמא, ותחשבי מה דניאל יוכל לאכול.”
“אני לא יודעת, יש לנו עוד חצי חבילה של נקניקיות,” משכה נטלי בכתפיה.
“בסדר, עם חרדל וקטשופ ולחם,” הכריז.
“טוב,” הסכימה נטלי בלבד, ופנתה אל המטבח. “פעם היא הייתה מביאה הביתה חתלתולים וגורים, ועכשיו היא מביאה את זה ואני צריכה גם להאכיל אותו.”
היא מילאה לעצמה צלחת עם מחית אפונה, הניחה שתי נקניקיות מטוגנות לצד, הוסיפה סלט והחלה לאכול בתיאבון.
“אמא, למה את אוכלת כאן לבד?” שאלה בתה כשנכנסה למטבח.
“כי חזרתי מהעבודה ואני רעבה,” השיבה נטלי, לועסת נקניקייה. “מי שרוצה לאכול, יכול לשרת את עצמו או לבשל. ועוד שאלה: למה דניאל יגור איתנו?”
“מה למה? הוא הבעל שלי.”
“מה?! הבעל שלך?”
“בדיוק. הבת שלך בוגרת ומחליטה בעצמה אם להתחתן או לא. אני בכל זאת כבר בת תשע־עשרה.”
“אבל אפילו לא הזמנת אותי לחתונה.”
“לא הייתה חתונה, רק נישאנו ברבנות. עכשיו אנבעל ואישה, אז נגור ביחד,” ענתה נועה והביטה באמה הלועסת.
“נו, אז מזל טוב. אבל למה בלי חתונה?”
“אם יש לך כסף לחתונה, אפשר לתת לנו, אנחנו כבר נדע מה לעשות איתו.”
“אני מבינה,” השיבה נטלי, ממשיכה לסועוד את ארוחת הערב. “אבל למה דווקא לגור איתנו?”
“כי הם גרים בארבעה בדירת חדר.”
“כלומר, אפשרות לשכור דירה בכלל לא עלתה?”
“למה שנשכור אם יש לי כאן חדר?” התפלאה הבת.
“אני מבינה.”
“את יכולה לתת לנו משהו לאכול?”
“נועה, הסיר עם המחית על הכיריים, הנקניקיות במחבת. אם זה לא מספיק, יש במקרר עוד חצי חבילה. קחו מה שאתם צריכים.”
“אמא, את לא מבינה, יש לך עכשיו חתן,” הדגישה נועה.
“נו? אני צריכה לרקוד מסביב? נועה, חזרתי מהעבודה, אני עייפה, בבקשה בלי חגיגות. יש לכם ידיים ורגליים, תסתדרו לבד.”
“בגלל זה את לא נשואה!” נועה זרקה מבט זועם באמה ויצאה בכעס לחדרה, הטיחה את הדלת. נטלי סיימה לאכול, שטפה את הכלים, ניגבה את השולחן ונסוגה. היא החליפה בגדים, לקחה את תיק הספורט ויצאה לחדר הכושר. כמה פעמים בשבוע בילתה את הערבים בחדר הכושר ובבריכה.
בשעה עשר חזרה הביתה. בציפייה לכוס תה חם, גילתה במטבח תוהו ובוהו; מישהו ניסה לבשל. מכסה הסיר נעלם, והמנה שבתוכו התייבשה והתבקעה. אריזת הנקניקיות נחה על השולחן, ולידה חתיכת לחם שהקשיחה בלי שקית. המחבת הייתה שרופה, ומישהו גירד בה עם מזלג. הכלים נערמו בכיור, ועל הרצפה היה שלולית של משהו מתוק. הדירה הריחה מסיגריות.
“או, זה חדש. נועה מעולם לא הרשיתי לעצמה דבר כזה.”
נטלי פתחה את דלת חדר הבת. הצעירים שתו יין ועישנו.
“נועה, תסדרי את המטבח. ומחר את קונה מחבת חדשה,” אמרה האם ונכנסה לחדרה בלי לסגור את הדלת.
נועה קפצה ממקומה ורצה אחריה.
“למה אנחנו צריכים לסדר? ומאיפה יהיה לי כסף למחבת? אני לא עובדת, אני סטודנטית. הכלים יותר חשובים לך?”
“נועה, את יודעת את החוקים פה: מי שאוכל מסדר, מי שמלכלך מנקה, מה שנשבר מחליפים. כל אחד דואג לעצמו, וכן, המחבת חשובה לי, היא לא זולה, ועכשיו היא גמורה.”
“את לא רוצה שנגור כאן,” הטיחה הבת.
“לא,” ענתה נטלי בשלווה.
היא לא רצה לריב עם בתה עכשיו, ונועה מעולם לא התנהגה כך לפני כן.
“אבל כאן שייך לי חלק.”
“לא, הדירה כולה שלי. עבדתי לזה וקניתי אותה. את רק רשומה פה. לפתור בעלות על חשבוני? לא. אם אתם רוצים לגור כאן, תעבדו לפי החוקים,” הסבירה נטלי לבתה בקול שקט.
“חייתי כל החיים לפי החוקים שלך. אני נשואה, מעכשיו את לא תגידי לי מה לעשות,” מחתה נועה. “חוץ מזה, חייך את חייך, ותפנו לנו את הדירה.”
“אשמח להשאיר לכם את המסדרון בבניין וספסל בחוץ. אז, יקירתי, את נשואה? לא שאלת. את לנה כאן או לבד או עם הבעל שלך במקום אחר. הוא לא נשאר פה,” קבעה נטלי.
“את יכולה לשמור לך את הדירה. דניאל, אנחנו הולכים,” קראה נועה והחלה לארוז את חפציה.
חמש דקות אחר כך פרץ החתן הטרי לחדרה של נטלי.
“היי, אמא, אל תיבהלי, הכול יהיה בסדר,” אמר, מתנדנד קלות מהאלכוהול. “אנחנו לא נעלם באמצע הלילה. תהיי נחמדה, ואפילו נשמור על השקט בלילה.”
“איזו אמא אני בשבילך?” הזדעזעה נטלי. “ההורים שלך בבית, לך אליהם, ואל תשכח לקחת איתך את אישת�
