הדפדוף של הפעמון הכריז על בואו של מישהו. נועה הוריטה את המפחת, ניגבה את ידיה ופתחה את הדלת. על המדרגות צעדו בתהבית עם בחורה צעירה והבחור שלה. נועה קיבלה אותם פנימה.
היי, מאמא, נשקה בתהבית את נועה על הלחיים, הכירי, זה איתן, הוא יעבור לגור איתנו.
שלום, בירך האורח הצעיר.
וזאת אמאאחיינית שלי, דודה לודמילה. הוסיפה נועה.
נועה, מה אנחנו נכין לארוחת ערב?
קושמת אפונה ונקניקיות.
אני לא אוכל קושמת אפונה, אמר איתן והלך לחדר.
תראי, אימא, איתן לא אוכל קושמת. קראה נעמה מבט פתאומי.
איתן שכב על הספה, שפך את התיק על הרצפה.
זה בעצם החדר שלי, אמרה לודמילה.
איתן, בוא נלך, אראה לך איפה אנחנו נלך לשנות, קראה נעמה.
לי זה בסדר, גרגר האורח והקם מהספה.
נועה, תחשבי איך נוכל לתזמן את איתן, אמרה לודמילה.
אין לי מושג, נשאר חצי חבילה נקניקיות, השיחה נחה.
אפשר עם חרדל וקצף ופרוסת לחם, השיב איתן.
טוב, נודעה לודמילה כשהיא הלכה למטבח. לפני כן היא אהבה להביא חיות מחמד, ועכשיו הגעתה של משפחה אחרת. היא שרפה קושמת אפונה, הוסיפה שתי נקניקיות מטוגנות והציגה קערת סלט.
אימא, למה את אוכלת לבד? נכנסה נעמה למטבח.
כי חזרתי מהעבודה ורוצה לאכול, השיבה נועה עם נשיכה של נקניקייה. מי שרוצה אוכל יכין לעצמו או יפנה לי משימה. ושאלתי, למה איתן יגור איתנו?
איך כך? הוא בן זוגי.
לודמילה כמעט נתקעה.
בן זוג? הוקתה נועה. מה זאת אומרת? בתהבית שלך כבר מבוגרת ויכולה להחליט אם להינשא או לא. אני כבר בת תשעעשרה.
אפילו לא קיבלנו הזמנה לחתונה, אמרה נעמה.
לא הייתה חופה, רק נרשמנו, וזהו, עכשיו אנחנו בן זוג ובן זוג, ולכן נגור יחד, השיבה לודמילה מביטה באימה של בתהבית.
מזל טוב, אמרה נועה. למה בלי חופה?
אם יש לך כסף לחופה, תתני לנו, נשתמש בו, ענתה נעמה.
ברור, המשיכה נועה לאכול. ולמה דווקא אצלנו?
כי יש להם דירת חדר אחד והם גרו ארבעה שם.
ולא חשבתם לשכור?
למה נשכיר כשיש לי חדר, תדהמה נעמה.
טוב, תביאו לעצמכם אוכל, הורתה נועה. קערת קושמת אפונה על הכיריים, נקניקיות במחבת. אם זה לא מספיק, יש עוד חצי חבילה במקרר. תפסו, תנו לעצמכם.
מאמא, יש לך חותן עכשיו, ציינה נעמה באחרונה.
ומה? אני צריכה לרקוד בשביל זה? אני באה מהעבודה, אני עייפה. תדאגו לעצמכם, השיבה נועה. ידיים ורגליים יש לכם, תשתמשו בהן.
זה למה את לא נשואה! קראה נעמה בזעם והציתה את הדלת בחוזקה. נועה סיימה לאכול, רצתה את הכלים, נגבה את השולחן ולכו ללבשה. היא הלכה למכון הכושר, שם היא מתאמנת שלושארבעה פעמים בשבוע, כולל בריכת שחייה.
בסביבות עשר בלילה, כשחזרה, מצאה את המטבח במצב של הרס מוחלט. מכסה הקושמת חסר, הקושמת נשרפה והפכה לפתיתים. חבילות הנקניקיות פוזרו על השולחן, הלחם יבש ללא אריזה, המחבת נשרפה והצפה של רוטב מתוק על הריצפה, ריח סיגריות ממלא את הדירה.
וואו, זה משהו חדש, נעמה אף פעם לא תתיר לעצמה דבר כזה, הלכה נועה לחדר של בתהבית.
הצמידו יין ועישנו.
נעמה, תסדרי את המטבח, מחר נחליף מחבת, אמרה נועה והלכה לחדר שלה מבלי לסגור את הדלת.
נעמה קפצה וחזרו אחריה.
למה אנחנו צריכים לנקות? איפה הכסף למחבת? אני לא עובדת, אני לומדת. אם אין לך רגישות לכלים, קחי אחריות. קראה נעמה.
חוקים כאן: אחרי שאתה אוכל – אתה מנקה, אחרי שאתה משחית – אתה משלם, כל אחד אחראי על שלו. המחבת לא יקרה לי שקל, אבל היא נשרפה, השיבה נועה בקול רגוע.
אתה לא רוצה שנשאר כאן, קראה נעמה ברעידה.
לא, ענתה נועה.
היא לא רצתה לריב עם בתהבית, ולא הייתה לה היסטוריה של בעיות עם נעמה.
אבל יש לי חלק כאן, המשיכה נעמה.
החלק שלי הוא כל הדירה, אני קניתי אותה בעבודה קשה, את רק רשומה כאן, אל תבקשי ממני לשאת עליך. אם תרצו לגור כאן, שמרו על החוקים, הגבינה נועה בקול רגוע.
אני חיה לפי החוקים שלך כל חיי, נישאתי ואת לא יכולה לכוון לי, קראה נעמה. וגם את מבוגרת, תני לנו את הדירה.
אני משאירה לך כמה מקומות במדרגות ובספסל החצר, אבל הוא לא יעבור לגור כאן, אמרה נועה בחומרה.
חח, חפשי את הדירה שלכן, קראה נעמה והחלה לארוז.
חמש דקות אחרי, חטף החותן החדש אל החדר.
טוב, אמא, תשתעי ותהיי רגועה, הכל יהיה סבבה, אמר במרירות אחרי כמה משקאות, אנחנו עם נעמה לא נלך לשום מקום. תתנהגי יפה ונוכל אפילו להיות באהבה בלילה.
איך את יכולה לקרוא לעצמך אמא? קראה נועה קנאה. האמא והאבא נשארו איתכם, תדאגי למקום ולבתך.
היום תראה, ניסה החותן להכות, נועה עצרה את זה באצבעותיה וגרמה לו להקפיץ.
אל תגרמי לי, אימא! קראה נעמה, מנסה למשוך את אמא מהחתן.
נועה הדיחה אותו ברגל, חיברה את האצבעות שלו ופגעה באבריו. הוא קרא למשטרה.
חכי, אתקשר למשטרה כדי לתעד את המקרה, השיבה נועה.
הזוג הלך, עזב את הדירה המשופעת.
את כבר לא אמא שלי, קראה נעמה בפעם האחרונה, ולעולם לא אראה נכדים.
איזה צער, חייכה נועה במרירות, אשאר לחיות כמה שארצה.
היא הרכיבה את הידיים, נזק קיבל בציפורניים.
רק הפסדים שלכם, חשבה נועה.
לאחר שהזוג עזב, ניקה את המטבח, זרקה את הקושמת והמחבת השבורה, והחליפה מנעולי הדירה. שלושה חודשים לאחר מכן, בתהבית חזרה לעבודה, נראתה חלה מאוד, לחיים שלמים.
אמא, מה נרכיב לארוחת ערב? שאלה.
לא יודעת, עדיין לא חשבתי, מה תרצי? ענתה נועה.
עוף עם אורז, רימזה נעמה, וצלחת חביתה.
בואי נלך לקנות עוף, ענתה נועה. והחביתה תכיני בעצמך.
היא לא חיפשה עוד שום דבר, ואיתן לא חזר לחיי המשפחה.
הסיפור נגמר, וזוכר שכשמישהו חודר לחיי המשפחה בלי פנייה וניסיון להבין, מתרחש חוסר הרמוניה שמוביל לכאב. הכרה במגבלות, כבוד והגדרת גבולות ברורים הם הדרך לשמור על שלווה ביתית ולמנוע חיכוכים מיותרים.
