חזרתי מהעבודה בנגב הצפוני, לא לבד בידיים החזקות שלי החזקתי ילד קטן…
נועה בדיוק שלפה מהתנור תבנית עם פשטידת דג, והריח התפשט לו בכל המטבח. בדיוק כמו שאני, יותם, אוהב. על הכיריים התבשל מרק ירקות טרי, על התבנית הפשטידה, נשאר רק להשלים את הקומפוט עניין של עוד כמה דקות, שתכננה לעשות כשאכנס הביתה.
היא כיסתה בעדינות את הפשטידה במגבת לבנה ונקייה, שלא תתקרר, וניגשה לחלון. הבית הפרטי שלנו שוכן בלב אחת השכונות בירושלים, וממש ממול יש תחנת אוטובוס שם אני אמור לרדת עכשיו.
שלושה חודשים לא ראינו זה את זו. אני עובד עבודות משמרות בבאר שבע: שלושה חודשים שם, שלושה בבית. ונועה, מחכה ומצפה. בית פרטי זה לא דירה, תמיד צריך בו ידיים של גבר.
הבית היה של נועה. התחתנו לפני חמש שנים לי הייתה דירה בעיר, אבל החלטנו למכור ולקנות בית פרטי. מכרנו, התקבלו שקלים נאים, ניסיתי עסק נפל הכסף, העסק לא הצליח. מאז שלוש שנים אני יוצא לזמנים ארוכים בצפון.
הכסף בסדר, אבל קשה לנועה, בת עשרים ושמונה, להיות לבד חודשים שלמים. היא כמעט שוכחת שהיא בכלל נשואה.
אין לנו ילדים אני טוען שתמיד עוד לא הזמן.
“מה יקרה כשאסע שלושה חודשים איך תסתדרי לבד עם ילד? קודם נעבוד, אחזור הביתה סופית, ואז נחשוב על ילדים.”
אבל תמיד מתגלגלות הוצאות: אפילו עכשיו, הגג דולף. כל גשם, שלולית בחדר שינה. כבר שיתפה אותי בשיחות, הבטחתי לתקן כשאחזור זה לא זול.
מזלי שיש לי אישה חכמה, חרוצה, משפחתית. כל בוקר יוצאת לעבודה, כל ערב מחכה לי בשיחות, כל פעם שאני חוזר היא לוקחת חופש במיוחד, מבשלת, עורכת שולחן, מחכה לי ליד החלון.
הטיסה שלי נחתה לפני שעתיים, עכשיו אני אמור להגיע באוטובוס. הנה האוטובוס עוצר, אני יורד עם תיק ענק.
אבל נועה רואה אני לא לבד. אני סוחב ילד קטן. בן, וגם ממש קטן. אולי שנתיים. היא לא מזהה אותו, מתבלבלת, נתקעת במסדרון. מי זה? בן של מישהי מהעבודה? למה הבאתי אותו לבית? ומי יסמוך עליי עם תינוק?
נכנסתי, שמתי את התיק בצד, הורדתי את הילד לרצפה. הילד הדקיק תפס לי ברגל, נועץ בי עיניים ענקיות ובוהה בנועה. לא רצתה להתחבק איתי כרגיל, רק עמדה.
“נו, נועלה, לא תתני לי חיבוק אחרי כל הזמן הזה?” ניסיתי להושיט יד.
לא היה צחוק בעיניים. נועה התחבקה איתי, גם נשיקה, אבל השאלה בערה לה בלשון.
“יותם, מי זה הילד הזה? מה קורה פה?”
נשמתי עמוק, לקחתי את הילד בידי.
“עומרי, תיכנס רגע, אני רוצה להראות לך משהו. תוריד נעליים, בוא נלך לחדר.”
הושבתי אותו על המיטה, נתתי לו דגם קטן של מטוס שהייתי שומר עליו בזהירות סימן, כנראה, שזה רציני.
“תשב כאן רגע, אני אדבר עם ‘דודה’ נועה.”
סגרתי את הדלת מאחור, ניסיתי להרגיע אותה.
“תאכילי אותי? אפשר לאכול קודם?” חייכתי חיוך עקום.
הגישה לי צלחת מרק חם, פרסה מהפשטידה והתיישבה מולי במבט דרוך.
אכלתי לאט, בלי להרים עיניים. איך בכלל מתחילים לדבר על דבר כזה?
“זה הבן שלי,” פלטתי לבסוף. “הילד הזה הוא הבן שלי.”
נועה נשמה בכבדות, הרגשתי איך הדופק שלה קופץ. ביקשה לעצמה בלב שאני, יותם, צוחק. אבל היה ברור זה לא צחוק.
“זה קרה, נועה. שלושה חודשים לבד, לפעמים קורות טעויות. עם הטבחית בחדר האוכל בנגב, זה קרה לי. פעמיים אולי. היא נכנסה להריון…”
“ומה איתי לי אתה אומר שעוד לא הזמן לילדים, ויש לך כבר בן…” הקול שלה רעד, בקושי החזיקה את הדמעות.
“חשבתי שהכול ייחשף איכשהו… היא לא סיפרה לי. בסוף פשוט הודיעה לי, כשהיה ילד. ואם תביטי הוא דומה לי. את לא רואה?”
לא, נועה לא ראתה ולא רצתה לראות. הילד מיד הפך להוכחה חיה לבגידה. והדבר הכי לא ברור היה למה הבאתי אותו לכאן?
“מה הוא עושה פה? איפה אמא שלו?”
“האמא…” עצרתי. “היא לא בחיים. זו טרגדיה. חזרה לעבודה מאוחר, דרך היער, שם חיכה חזיר בר ותקף אותה. אחרי זה ירו בו, אבל מי זה עוזר… הילד נשאר בלי אמא. אני רשום כאבא היחיד. לא היה לי מה לעשות אלא לקחת את עומרי אליי.”
“אז מה עכשיו?” שאלה בשקט.
“לא יודע. מה שתחליטי. אם תגרשי אותי נלך. תסלחי גם עומרי יישאר איתך. מבטיח שמעולם לא אהבתי אחרת. זו הייתה טעות, אירוע חד פעמי. אם תסלחי, מבטיח שזה לא יקרה שוב.”
נועה ידעה שאני כנה, ושהיא לא רוצה לחיות בלעדיי. היא קיבלה אותי חזרה אבל מה עם הילד?
“מה עם הילד?” שאלה בלחש.
“אני לא עוזב לו שוב אם תסלקי נלך יחד, אם תסלחי, מצפה לך גם אותו.”
להיות אמא לבן של מישהי אחרת, זה כבר אתגר אחר. בלעתי רוק ושתקתי.
יצאה מהבית לשוטט ברחוב, הלוך ושוב, עד אמצע הלילה. חשבה לקפוץ לירקון כשעברה ליד הגשר, אבל ידעה בלב אין מצב לחיים בלי יותם. אין לה אלא לקבל ולהתרגל לילד.
חזרה הביתה אחרי חצות. אני ישנתי כבר, עומרי ישן על כורסה בצד. נועה התקרבה, הסתכלה עליו ילד רזה, חיוור, ישן לא בשקט. עבר עליו קשה, רק איבד אמא. נועה ניסתה לחמול, אבל בעיקר הרגישה דחייה.
עומרי היה בן שנתיים, ביישן ושקט מאוד. נועה לא הפגינה כלפיו שליליות, אבל הוא הרגיש והתרחק ממנה. נצמד כל הזמן אליי וגם אני, לא ממש נהגתי בו באהבה מפוצצת, רק טיפלתי במה שצריך: אוכל, מקלחת, צעצועים חדשים כדי שלא יפריע.
שבוע שלם נועה לא דיברה עם אף אחד בבית, רובצת בין הקירות כמו צל. אני בהתחלה החלקתי, התחנפתי, התחננתי, הבנתי שהיא לא מגורשת אותי ואז חזרתי לשגרה, תיקנתי את הגג, תקרת החדר וצללתי לשגרה. לאט לאט, בסוף החודש, היא התרככה והשלימה אותי סלחה, את הילד עדיין לא יכלה לסבול.
עברו חודשיים, הגיע הזמן שאצא שוב לנגב. תהיתי, מה לעשות עם עומרי? כששאלתי, קיבלה מבט מופתע.
“יותם, מה, אקח אותו איתי לעבודה? איפה ישן, בקרוואן? ברור שהוא נשאר פה. כבר רשמתי אותו לגן, נשאר לסדר ניירות. את תקחי בבוקר, תחזירי בצהריים. לא חייבת לאהוב אותו. אני יודע, קשה. רק תאכילי ושהוא יתעסק במשחקים. הוא עצמאי, לא יטריד אותך.”
“עצמאי” עומרי שמע מבעד לדלת, הביט בעיניים ענקיות; אבל מה ילד בגילו כבר מבין?
הסתבר שעומרי הבין מצוין. אחרי שיצאתי שוב לנגב, היה עוד יותר מרוחק. התלבש לבד בבוקר, חזר מהגן למיטה, לא דיבר, רק שכב בשקט.
עד ערב אחד, אחרי שהשיבה אותו מהגן, הוא דחק ממול את הצלחת, לחש שהוא לא רעב, ונכנס לחדרו. נועה ראתה מאוחר יותר את פניו אדום מאוד, חום עלה. לא רצתה, אבל נגעה במצח חם כמו תנור. נבהלה, טילפנה למד”א ולפני שהאמבולנס הגיע, כבר ראתה חום ארבעים.
“התינוק צריך אשפוז, יש לו צפצופים,” קראה החובשת.
היא עטפה אותו, החזיקה חזק ונסעה מיד בהולה לבית החולים.
שם שאלה האחות “אז את האמא?”
“למעשה, הוא הבן של בעלי. בתהליך אימוץ. בקרוב אהיה אמא שלו.”
היא התכוונה לשקר ובתוך עשייתה ידעה שכבר לא תשקר. הלב שלה נמס בלב החום של גופו, בידיים שחיבקו את צווארה בניידת. מה שהיה קרח, הפך לחום אמיתי, אימהי.
אחרי שבועיים בבית החולים, נועה הייתה האמא הכי דואגת בעולם חום כל חצי שעה, רופאים על כל פרט. בתמורה, קיבלה עיניים מוקסמות וידיים ששלחו “דודה” ולאחר מכן גם אמא.
הוא קרא לה אמא כשהשתחררו, ואני חזרתי מנגב. עד אז, כבר הייתה האם הרשמית של עומרי. הפכנו משפחה.
…שנה וחצי עברו, עומרי גדל, התרגל, הפך לילד שמח, מלא חיים, אוהב את אמא שלו. אותי פחות עניין אני שמחתי, ונשמתי לרווחה.
ואז אסון. בעודי יוצא לנגב, הגיעה הבשורה הנוראה האוטובוס של העובדים נפל לתהום בהר חברון. הפצועים נעלמו בשלג אני נחשבתי נעדר.
נועה כמעט נשברה. רק עומרי הציל אותה מעצמה, נתן לה טעם להמשיך. אחרי שנה הוכרזתי כנעדר, אחרי שנתיים כמעט מת. נותרו שבועיים ואז חזרתי.
זה קרה באביב גשום. נועה חזרה מהטיול ביער עם עומרי, דאגה אם נרטב. הסירה לו נעליים, שלחה אותו להחליף בגדים, נכנסה למטבח וראתה אותי, יושב ומוכר פשטידת דג שאפיתי בבוקר.
“אל תבהלי, נועלה! אני חי. לא הייתי באוטובוס בכלל.”
“איפה היית כל הזמן הזה?” ירדה על כיסא, עדי חיוורת.
“הייתי אצל אישה אחרת. לא רציתי לנסוע ולאט מישהי מהעבודה הציעה לרדת איתה לאילת. יש לה נכסים, היא מבוססת. החלטנו לבנות יחד שמעתי על התאונה, הבנתי שככה נגזר, והתחלתי חיים איתה. עכשיו אני כאן לסגור גירושים, ולקחת את עומרי.”
“אתה רוצה לקחת אותו?! למה?”
“היא לא יכולה להביא ילדים, ועומרי יחיה איתנו. היא רוצה ילד, אני רוצה לגדל. ניסינו, לילדים לא יהיה לנו אז אקח אותו.”
“בחיים לא!” נועה התפרצה, חיפשה סביב מזלג כמעט תקפה אותי.
“אני לא אתן לך אותו. עשו מה שאתם רוצים אבל עומרי הוא הבן שלי. הוא שלי גם על הנייר. אתם תשעממו, הוא יהפוך לצעצוע, ואם ימאס מה אז?”
“נועה, תניחי את המזלג…”, נבהלתי, ראיתי שהיא כמעט מתפרקת. “עומרי לא שלך באמת. בואי נשאל אותו שיחליט אם רוצה אותי או אותך.”
עמדתי לפנות לעומרי הוא כבר הגיע, קפץ אל נועה, חיבק ובכה.
“אמא, אני רוצה להישאר איתך. אל תתני לו לקחת אותי…”
“ברור שלא, עומרי. תמיד תישאר איתי.” היא הרימה אותו על הברכיים, הביטה בי בכעס. “שמעת? הוא נשאר איתי. תתפוס את הגט שלך ותשכח מהילד. אל תעז לנסות לקחת אותו!”
“נו שוין, תעשי מה שאת רוצה…” ניסיתי לצאת בגאווה, אבל לא עמדתי בפיתוי גמרתי עם הפשטידה המעולה של נועה ורק אז עזבתי.
“תהני תגדלי את הילד של מישהי אחרת. בחיים לא יהיה לך עוד ילדים, אף גבר לא ירצה אותך עם ילד כזה…”
“לא אכפת לי. עדיף להיות לבד מאשר עם אחד כמוך,” קראה אחריי, “לי ולעומרי טוב יחד. מי צריך עוד גבר אם אתה הדוגמה?”
ואני נעלמתי. נועה נשארה עם עומרי, שלעולם לא יפסיק לקרוא לה אמא.
