הוא התכופף אל מול הכלבה, כלבת הרועים הוותיקה. היא הביטה בו במבט כבוי והפנתה את ראשה הצידה. תקוותה בבני אדם כבר מזמן דעכה. היא הכירה את בני האדם היטב לפעמים אפילו יותר מדי.
בשכונה קראו להן בפשטות “הלהקה”. אבל אדם אחד שגר שם תמיד תיקן: “זו לא כנופיה. אלה חמש כלבות שמחזיקות אחת את השנייה כדי לשרוד”.
המנהיגה הייתה אותה כלבת רועים זקנה, פעם ודאי ביתית. כנראה, בעליה עזבו אותה כשהם עברו דירה, ולא טרחו להביט לאחור. היא שמרה את יתר הכלבות קרובות אליה, הגנה, הכוונה, דאגה שלא יתפזרו המשפחה הקטנה הזאת ברחובות תל אביב.
הוא דאג להן מדי יום. בבקרים, בדרך לעבודה, ובערבים כששב לביתו. ברגע שהופיע, חמש זנבות מי מתעגל, מי תלוי כלפי מטה התחילו להסתובב כמדחפים קטנים. בעיניהן הייתה כל כך הרבה שמחה, עד שלבו התרכך בכל פעם מחדש. הן קיפצו, דחפו אפים רטובים לידיו וליקקו אותן באהבה. במבטהן הייתה הכרת תודה, אמון, ושוב תקווה.
על מה תוכל לקוות כלבה שמישהו השאיר למות ברחוב? ובכל זאת, הן קיוו. האמינו. אהבו. לכן לא יצא אליהן אי־פעם בידיים ריקות הן חיכו. ותמיד חיכו עד שבא.
אבל באותו בוקר רק ארבע קפצו לכיוונו. הן ייללו, מביטות בדאגה לקצה הרחוק של הרחוב. מיד הבין צרה התרחשה.
הוא נאנח, התקשר לעבודה והודיע שיאחר.
בפאתי רחוב שקט בפתח־תקווה, תחת שיחים ליד עיקול מסוכן, שכבה כלבת הרועים, פצועה. מכונית פגעה בה. אחוזי רחוב זה נהגים ממהרים לעשׂות את הפניה בלי להאט, והפעם המזל לא האיר פנים.
ארבע הכלבות ייללו בקול חרישי, עיניהן פונות אליו האדם היחיד שהיה ראוי לאמון שלהן.
הוא כרע לצידה. דמעות גדולות זלגו מעיניה. היא הביטה בו במבט של ייאוש שוב, והרכינה ראשה. היא כבר לא ידעה איך מקווים. מה שהדאיג אותה היה רק עתידן של אותן ארבע, אלו שהיא שמרה עליהן.
“אני רואה…” לחש, “כואב לך?” ושלף שוב את הטלפון.
הוא התקשר לעבודה וסידר לעצמו יום חופש. אחר כך נסע לבית, חזר עם הרכב והעלה את הכלבה בזהירות למושב האחורי. הארבע האחרות דילגו מסביב, נוגעות בידיו כאילו רוצות לומר תודה.
במרפאה הווטרינרית הרופא בחן אותה והניד בראשו:
“להרדמה עדינה עדיפה. יש לה שברים מרובים, סיכויי החלמה נמוכים, והטיפול יעלה אלפי שקלים”.
“אבל יש סיכוי?” קטע אותו האיש.
“סיכוי תמיד יש,” ענה הרופא. “אבל היא תסבול. השאלה אם זה נכון”.
“זה נכון,” אמר האיש בביטחון. “כל עוד בשבילי זה נכון גם בשבילה. וחוץ מזה, מחכות לה ארבע כלבות. אם אוותר איך אסתכל להן בעיניים?”
הרופא התבונן בו לרגע ארוך ואז הנהן:
“טוב. נתחיל בטיפול.”
כעבור שבוע הוא הגיע לקחת את כלבת הרועים מהמרפאה. כל אותה תקופה הארבע לא עזבו את הכניסה לביתו. כששבה, השמחה שלהן הייתה מחרישת אוזניים, ואפילו הכלבה הפצועה ניסתה ללקק אותן, מתעלמת ממכאובה.
הוא הכניס אותה הביתה ויצא לדבר עם יתר הלהקה. הוא הסביר שהבית הוא אחריות. שמעתה הדרך החדשה דורשת לוותר על כמה הרגלים שהיו להן ברחוב.
הכלבות ישבו סביבו, עוקבות אחרי כל מילה הדרשית. פתאום חייך והפסיק:
“נו, על מה אתן מחכות? כנסו פנימה.”
ופתח את השער.
במהירות מפתיעה הכלבה החלה להשתקם. שוב ושוב ניסתה לקום וללכת אל חברותיה, והוא השגיח בקפידה שלא תתאמץ מדי. כשסוף־סוף התאחו השברים והיא יכלה לעמוד, האיש קנה לה קולר מוזהב עם פעמון קטן.
מאז הוא יוצא מוקדם מהבית, מתהלך ברחוב התל-אביבי בשדרה המרכזית, מחזיק חמישה רצועות: ארבע קטנטנות עם זנבות מצחיקים, ואחת, כלבה גדולה וזקנה, עם קולר מוזהב ופעמון.
אתם צריכים לראות את מבט העיניים שלהן. עכשיו יש להן בית, ולה קולר מוזהב. והיא הולכת, ראש זקוף וגאה.
אתם אף פעם לא תבינו הרי לא חבשתם קולר כזה. אבל כל כלבה יודעת כך הולכת אחת שיש לה כבוד.
כך הם הולכים אדם אחד שלא עבר אדיש ברחוב, וחמש כלבות שמעולם לא איבדו תקווה ואהבה, למרות שאנשים פגעו בהן.
הם הולכים ומשמחים. אולי שמחים זו בזו, אולי ביום השמשי, ואולי בעצם לכך שעדיין יש בעולם אהבה.
כשמסתכלים בעיניהן מבינים: כל עוד יש עיניים כאלה בעולם לעולם לא נאבד התקווה.
