הוא מתקין מצלמה חבויה כדי לתפוס את המשרתת שלו, אבל מה שהוא רואה משאיר אותו ללא מילים.
מיליארדר ישראלי מתקין מצלמה נסתרת ותופס את המשרתת שלו במחווה שתשנה את חייו לחלוטין.
הוילה של משפחת כהן נותרת שקטה ברוב הימים נקייה, קרה ויקרה.
יובל כהן, מיליארדר שתמיד בחליפה אלגנטית ולסת מוצקה כמתזמן שלו, מנהל את האימפריה שלו כמו מכונה.
כל שנייה נחשבת.
כל שקל יש לו מטרה.
רגשות הם הסחת דעת אפילו בתוך הבית שלו.
אנחנו נשואים שלוש שנים, אבל אשתי עדיין מסרבת להביא ילדים. מעולם לא הבנתי למה, עד שהיום סבתא שלי, במקרה, מגלה משהו חבוי תחת המזרן. אני עומד שם, ללא מילים, בעוד היא מתפרקת בדמעות
אני מעדיף למות, אומר האסיר כשהקבוח מסתכל עליו עם שלושה .
המנהל המוסתר קונה סנדוויץ במסעדה שלו ומופתע לשמוע שני קופסאות משוחחות
הוריי גזלים אותי על נישואיי לנגר עני, בעוד אחותי נישאה למיליארדר. חודשים לאחר מכן, כשנפגשנו והם ראו את בעלי, הם פקחו את עיניהם, כי הוא נחשף
מאז מותו של אשתו לפני שנתיים, יובל נופל בעבודה.
הנוכחות החיה היחידה בבית היא אורי, בן שמונה, חיוור, שקט, ושוכב במיטה בית חולים בתוך חדר השינה שלו. מחלה נוירולוגית נדירה מונעת ממנו ללכת ולשחק, ויובל כמעט ולא מגיע אליו. הוא יוצא מוקדם, חוזר מאוחר, מזמין את הרופאים הטובים ביותר, המטפלים הטובים ביותר, האחיות הטובות ביותר. עבורו, אהבה משמעותה לספק משאבים. וזה אמור להספיק.
ואז ישנה רוני, המשרתת.
אישה שחורה, רגועה, בגיל שלושים ומעט, תמיד לבושה במדים פשוטים אפורים ולבנים, הולכת כצל במעברי השיש. היא נועדה רק לנקות. שום יותר.
אבל יובל מתחיל להבחין בשינויים.
אורי, שלפני כן היה אדיש ומופנם, מחייך. אוכל יותר. לפעמים מזמר. יובל מנסה להתעלם, אבל משהו מציק לו.
לילה אחד, הוא בודק את ההקלטות מהמצלמה שבמסדרון. מבט יחיד מספיק כדי להחניק אותו. רוני יושבת לצד מיטת אורי, אוחזת בידו. וזה לא נגמר כאן: היא מלטפת את שערו, מספרת סיפורים, צוחקת איתו. היא מביאה אפילו דובי בר plush שלא שייך לבית.
וידאו אחרי וידאו מציגים את רוני מזינה את אורי, שרה בשקט, מניחה מטלית לחה על מצחו כשהוא חולה. לפעמים היא אף נרדמת בכורסה שליד המיטה כשהמצב שלו מחמיר. אף אחד לא ציווה עליה לעשות זאת.
יובל מביט במסך הרבה אחרי שהסרטון מסתיים. למרות זאת, חלק ממנו מסרב להאמין שזה נובע מטוהר. למה משרתת תדאג כל כך? מה היא רוצה?
מתמלא בספק, הוא מחליט צעד קיצוני: הוא מתקין מצלמה חבויה בחדר של אורי קטנה, שקטה מעל המנורה. הוא אומר לעצמו שזה בשם בטחון הילד. שלו על זכות לדעת מה קורה תחת גג הבית.
בלילה הבא, הוא נועל את עצמו במשרד ופותח את השידור הישיר. רוני זה עתה מגיעה. אורי חיוור וחלש במיטה, מחבק כרית. רוני מתיישבת לצידו ולוקחת את ידיו.
הבאתי את האוכל האהוב עליו לוחשת, מוציאה מפה מפוררת. שני עוגיות חמאה. אל תגיד לאחות.
אורי מחייך במבט עדין.
תודה.
רוני מתכנה.
אתה חזק מאוד, יודע? חזק יותר מכל גיבורי הקומיקס.
שפתו של אורי רוטטת.
מתגעגעת למאמא.
מבטה של רוני מתרכך.
אני יודעת, אהובי. גם אני מתגעגעת אליה.
ואז היא עושה משהו שיובל לא ציפה לו: היא נוקשת במצחו של אורי.
אף פעם לא אתן משהו רע לקרות לך אומרת בקול רועד. אפילו אם אביך לא יחזור יותר.
לבו של יובל מתקמט. הוא לא ישן באותו הלילה. הוא צופה בכל שנייה. בכל מחווה.
עוד הקלטות. עוד לילות. רוני קוראת לאורי. מנקה את דמעותיו. מגנה עליו מאחיות קשות. מתמודדת עם רופאים כדי להבטיח טיפול מיטבי. היא לא רק המשרתת. היא המגנה על ילדו. אםאמא בתחפושת.
ויובל שרדף אחרי הרוטינה שלו מעולם לא שם לב.
הרגע המכריע מגיע ביום שלישי גשום. אורי חווה אפילפסיה. צוות הרופאים מתעכב בתגובה, אך המצלמה תופסת את רוני רצה, אוחזת בראש הילד ולוחשת:
הישאר איתי, אהובי. אני כאן. אני מגנה עליך.
כאשר ההתקף פוחת, היא מתפוררת בדמעות, מחזיקה בחוזקה את ידו של אורי כאילו זו העוגן היחיד שלה בעולם.
בלילה ההוא, יובל עומד בדלת בית החולים ומתבונן בה. רוני לא יודעת שהוא שם. היא שוב אוחזת בידי אורי ומתפללת בשקט. הילד נרדם, בטוח.
יובל האיש שהאמין שהכסף פותר הכל נותר ללא מילים. הוא בנה אימפריה, אך האישה הזאת, שהייתה רק מנקה, בנתה משהו גדול הרבה יותר: קשר, בית, סיבה לחיות. והוא רק הבין זאת כי ריגש דרך מצלמה שהיום שנעץ בו.
הוא לא קורא לה. הוא עומד שם בפתח, רטוב מהגשם. רוני יושבת ליד אורי, לא מודעת לנוכחותו, מזמזמת לודו. ידיה מחבקות את הילד, ועיניה מבריקות בתפילה שקטה.
יובל כועס, אך כובש את האגרופים. אחרי שנים של צבירת הון, קיבל פרסים, כבש את העולם, הוא מבין ברגע זה שהוא האדם העני ביותר על פני כדור הארץ. הוא נכנס לאט לתוך החדר.
רוני פונה אליו, מופתעת, מתקנת את שמלתה במהירות.
אדוני לא ידעתי שאתה כאן לחישה.
קולו שונה, משהו אנושי נפתח בו.
הוא יושב.
ראיתי את הקטעים אומר בקול עמום.
רוני נוקשת.
התקנתי מצלמה. הייתי צריך לדעת מה קורה כשאיני כאן.
הוא נושם עמוק.
חשבתי שמישהו מנסה לרמות אותי או לרמות אותך.
שפתיה נפתחות ברגישות.
אני מתבייש שהססתי בך, רוני.
שתיקה כבדה מתיישבת ביניהם.
רוני מדברת לאט:
לא עשיתי את זה בשבילך.
יובל מאשר.
אני יודע.
קולה מתרחקת.
בני חולה כבר חמש שנים בבית חולים קטן.
יובל בולע בקושי.
הוא סבל מלוקמיה. היה בן שש. עבדתי בשתי עבודות, אך לא מצאתי כסף לטיפול.
היא נושפת עמוק.
אחזתי ביו עד שהקפיא.
הדמעות זלגו, והיא לא נגבּתה.
כשראיתי את אורי ראיתי את אותם העיניים. אותה עצב. לא הצלחתי להציל את בני, אדוני כהן. אבל נשבעתי לאל שאם תהיה לי עוד הזדמנות, אשמור על ילד אחר בכל מה שנשאר לי.
יובל מוריד את מבטו. הוא, עם כל המיליונים שלו, לא החזיק ידו של בנו חודשים. רוני אישה בשכר מינימלי מציעה את כל מה שיש לה.
לא ידעתי לחישה.
אף פעם לא רציתי שתדע אומרת. זה היה בין אני לביני.
קולו של יובל מתרסק.
מצטער.
הוא לוכד את ידו של אורי בפעם הראשונה בחודשים ומחזיק בעדינות.
חשבתי שהכסף מספיק ממלמל. רופאים, אחיות חשבתי שזה עושה אותי אב טוב.
רוני מביטה בו ברוך.
כסף עוזר לשרוד. אהבה נותנת רצון לחיות.
המילים האלה אינן עוזבות את ראשו.
הזמן עובר. הגשם פוחת.
לפני שרוני תצא למנוחה, יובל קם.
אני רוצה להציע לך משהו אומר.
היא נרתעת.
אדוני אם עשיתי משהו לא בסדר
לא מצטרף, נושם עמוק. אינך עוד המשרתת שלנו. לא שלי, ולא של אורי.
רוני מביטה בו בתדהמה.
אני רוצה שתהיה חלק מהמשפחה שלנו.
היא מביאה יד אל פיה. דמעות שוב מתפרצות.
לא מתוך רחמים מוסיף. אלא כי אני זקוק אלייך. ואני אוהב אותך. אני יודע זאת.
הדמעות מתפשטות בעוז.
אני לא יודעת מה לומר
תגידי כן לחישה.
רוני מסכימה.
כן.
חודשים אחר כך, וילה של משפחת כהן כבר לא קרה. לא השיש nor המנורות המבריקות אלא הנוכחות שלהם.
רוני כבר לא לובשת מדים. היא פשוט רוני. היא ויובל מבלים אחר הצהריים במרפסת, קוראים עם אורי או צופים בשקיעה. והשמחה חזרה.
החיוך של אורי חזר. הצחוק מתחדש במעקבי הבית.
יובל איננו רק מנכ”ל. הוא הפך לאב לא מחויבות, אלא באהבה.
הכל בגלל משרתת, שהייתה מתעלמת ממנה, שהחזיקה את ידו של הילד ולימדה אותו מהו אהבה אמיתית.
