היי, מתוקה, תקשיבי, אני חייבת לשתף אותך במשהו שקרה לי לפני כמה שנים, וחשבתי שזה אולי יעניין אותך. הייתי במרחק של עשרים שנה, סטודנטית בתואר הראשון באוניברסיטת תל אביב, והייתי מחפשת עבודה צדדית כדי לשלם את השכירות והקפה. קיבלתי מודעה בעיתון המקומי: “מרצה עיוור למחול בחשבון מחפש סגן אישי”. הלב שלי נמס מייד כשקראתי, ולא יכלתי שלא להתקשר למספר ולברר.
יום אחרי זה נעמדתי מול דלתו של הפרופסור. דפקתי בחוסר בטחון, והדלת נפתחה. לפניי עמד גבר מבוגר, נעים, עם קול רך ועדין, שלמרות שלא ראה אותי, הוא קיבל אותי בחיוך. “הכניסי, בת,” אמר, “איך קוראים לך?” שאל בקול חם, כאילו הוא מכיר אותי כבר.
“אורלי,” עניתי בטיפה מביכה. “ואתה?” שאלתי, מנסה לשמור על קור רוח.
“הפרופסור יובל כהן,” השיב. “תשמעי, אורלי שלי, אני ממש צריך את העזרה שלך. הריחות של הבושם שלך משגעים אותי. אני מלמד היסטוריה באוניברסיטה, ואני רוצה שתסכימי לבוא בערבים ולקרוא לי סיכומי שיעורים. ככה אוכל לשנן אותם. שלוש פעמים בשבוע. מה אומרת?” הוא חייך במקצת והוסיף: “קרוב ל-תל אביב, נוח לנסוע, ואני אקרא לך תמיד יובל.”
הדירה שלו הייתה מסודרת, ללא חפצים מיותרים, רק ספרים, שולחן כתיבה וכורסה נוחה. יובל היה בגיל ארבעים, נאה, תוחף ועם מראה שמסקרן כל מי שרואה אותו אפילו בלי לראות. התחלתי לעבוד איתו מיד, והקצב היה סבבה.
הקיץ עבר, החורף הגיע, והחופשות לתלמידים החלו. יובל שחרר אותי עד ספטמבר הבא, והזמנתי לי חופשה בחוף אשדוד. שבוע אחרי, מצאתי את עצמי מתאהבת בחבר מהקורס, וקבענו נישואין. היום של החופה היה מתוכנן לחודש הבא.
בספטמבר, יובל קרא לי בטלפון: “אורלי, בואי מחר בבקשה.” עניתי: “לא, אני הלכה לארוסה, מתכננת לחתונה.” בקול שלו נרמזת אכזבה: “טוב, זה קצת מהר, אבל בבקשה תבואי, אני צריך אותך.” אחרי כמה ויכוחים חנוני, נאלצתי לבוא.
היום הבא, באוגוסט חם, יובל קיבלה אותי במשרדו, קרא לי “הריח המדהים של הבושם שלך,” והזמין אותי לשבת בחלל הקבלה שלו. פתאום הזכרתי שמיוגד שלי אוהב את אותו הבושם, וגבתי בחיוך: “גם הוא אוהב את זה.” הוא אמר: “אורלי, בואי נמשיך לעבוד יחד השנה? בלי אותך אני לא יכול.”
היי, תדעי, ככל שהייתי יותר קרובה ליובל, פחות רציתי להתחתן. בטלתי את הקשר במשרד הרישום, שלחתי מכתב למיוגד שזה סוף. אז, נאלצתי לבחור: להישאר עם הפרופסור העיוור או להמשיך עם האהבה החדשה.
הקשר שלנו הפך ליותר אינטימי. כשקראתי לו סיכומים, הוא ליטף את ידי ברגישות, עיניו הסתתרו, אבל היה מרגיש את הריח של הפרפיום שלי כמו תזכורת למשהו שקט. באחת המקרים נולדתי בשלכת חורפית, נכנתי לבקשת חימום, הוא לקח אותי לכיסא נוח, חיבק אותי במגבת והלך למטבח. חזר עם מגש של פרוסות תפוז ורבע ליקר, ושאל אותי: “אורלי, תשתה, תתקררי.” שתיתי לאט, מביטה בו, חשתי רצון לחבק אותו, להרגיש את ליבותנו מתנגשות בחום.
כשהוא ניגש, נשק אותי חם, חיבק ואמר: “תשארי איתי, אני אתן לך עולם שלם.” תגובתי הייתה: “אתה כל כך עדין, ראשי מתפתל, אבל מרגיש לי טוב איתך.” הוא לחש לי באוזן: “עיוור שומע הכול, חרש רואה הכול.”
בבוקר הבא, אמו של יובל, מריה, נכנסה לבוקר כמו תמיד הכינה קפה, ניגרה על הטורנר. היא הרימה את העיניים אליי, לא הפתיעה בכלל. יובל ניגש באושר: “אמא, בוקר טוב, אורלי והחדר שלנו עדיין כאן.” מריה חייכה, הלכה למטבח להכין ארוחת בוקר.
בזמן שהייתי מתבוננת ביובל, שאלתי: “אמא, הלילה הלכתי למקומות גבוהים, איך זה קורה?” הוא חייך וענה: “אורלי, אני חושש להתרגל אלייך, אבל מבין שאת לא שלי, וזה מצער.”
ארוחת הבוקר נשלחה מהמטבח, קפה חזק, חביתה וצלחת חלה. בזמן שהייתי אוכלת, דיברנו על השיעורים והקשר שלנו. אחרי זה, יובל קיבל אותי בחדרו, ישב בכסא האהוב עליו, והתחיל לדבר אליי: “אורלי, אני באמת מתאהב בך, הכנסת גן עדן לחיי. לא רוצה שתהיי במצב של סבל, כמו שפתי אומרת, אין לקחת עיוור לנהג. בבקשה אל תפגעי ברגשותיו.” הוא קיבל את זה ברגישות: “קחי את חייך, את ראויה לאור.”
הייתי מבולבלת. ידעתי שיובל הוא קצה זמני, שלא יהיה איתי לנצח, אבל כבר התאהבתי בו באמת. אז המשכתי לבקר אותו כשאמא שלו לא הייתה בבית, כדי לא להרגיש אשמה כשאתרתי את עיניה.
שנה חלפה, הקשר שלנו התחזק, הוא שימר לי אור בחיי. סיפרתי לחברותיי שאני מתכננת להתחתן עם עיוור, והן הפתיעו אותי, אבל היה לי רגע של שמחה. פתאום, יובל קרא לי באחד הימים: “אורלי, הגיע הזמן שנפרד. אני משחרר אותך, אל תלכי.” לבי נשבר, דמעות זורמות, הרגשות מתפרצות. הוא לא ראה, לא שמע את הקרע בליבי.
במהלך השנים נישאתי פעמיים, חוויתי אהבות, תשוקות, ובכל זאת אף פעם לא מצאתי מישהו כמו יובל. הוא היה מיוחד, ואני עדיין זוכרת את הריחות, החיבוקים והקולות שלו, כמו ניגון שלא נמשך. זהו, חמודה, רק רציתי לשתף אותך. תודה שהקשבת.
