יומן 12 ביוני 2025
היום נשתקף במראה קודמת של המלחמה הפנימית שהשתררה בבית אחרי שהכנתי את האוכל למחרת שבת.
אחי, תסביר לי מה מצאת שם? קולה של חוה גבעת-אולגה חרגה משקט המטבח. בחורה מעפרון קטן, ללא השכלה, ללא שום תקוות לעתיד. יכולת לבחור מישהי אחרת, ובאת הבאת הביתה את
נטע עמדת בפתח הסלון, דם הזית שלחה חיוך אדום על הלחיים, פניו בוערות משעמום ותסכול. רציתי לפרוץ למטבח ולומר לה את כל מה שבפנים. אבל אני אורח בבית הזה, זרות.
אמא, בבקשה, נשמע קולו העייף של אלי. ביקשתי ממך לא להתחיל.
ומה יש שם? מה אמא לא אמרה? העובדות מדברות בעד עצמן. יצחק, תגיד לו!
נטע נסגרה על ספה רכה, אך אין נוחות במרקם.
…הכרנו לפני חצי שנה ביקר בפתחת השוק של צפת, כשאלי בא לבקר קרובי משפחה רחוקים בכפר קטן בגליל. הוא נפל ברמתו מהצפייה הראשונה כך הוא סיפר לי מאוחר יותר, בעודו מנשק את אצבעותיה ומבטיח לקחת אותה מהאזור, להעניק לה חיים חדשים. נטע האמינה.
…יצחק חוה לא קיבלו אותה מיד… ברגע הראשון נטע ראתה בעיניהם רצון קר וסתם רצון למחוק אותה מבית בנה. לא הסתרו את חוסר שביעות רצונם, ולא ניסה להיות מנומסים. בארוחות משפחתיות השתתקו, פניות אל נטע רק דרך אלי, כאילו היא בלתי נראית או שאינה מדברת עברית.
זו רק תקופה של שיגעון זמני, אמרה חוה פעם על פני תה, כשנטע יצאה לשירות ונשמעה שיחה דרך הדלת המעט פתוחה. הוא יתחמק ויעזוב.
נטע שמרה על השקט באותו רגע, וביום הבא, ובשבוע הבא כאשר חוה חזרה עם הערות מסוכנות על “הטעמים הכפריים” שלה, לא הייתה לה מקום לחזור. חייה נותרו במקביל לא הייתה כלכלה עצמאית, והיא אהבה את אלי.
…על אף התנגדות משפחתית אדירה, אלי נישא לנטע באוגוסט. טקס קטן, כמה חברים, אמא של נטע הגיעה מהכפר לבושה בשמלה הנאה הראשונה. הוריו של אלי נראו כמי שהזמינו הודעה קצרה שהדוחה את הנישואין ומקווה לשים את היד על הרגליים.
החודשים הראשונים אחרי החתונה עברו בדממה נמתחת. אלי ניסה ליצור קשר, התקשר לאמו, אך חוה השיבה בתגובות קפואות וקצרות. נטע לא מנעה תקשורת אחרי הכל זו משפחתו, זכותו של אלי לנסות לשמר יחסים. היא עצמה התמקדה בניקוי הדירה הקטנה שדנה, חיפשה עבודה.
כאשר חוה לבסוף הסכימה למפגש, נטע לבשה חולצה יפה, סידרה את השיער, קנתה פרחים. חוה קיבלה את זר הפרחים במבטים כאילו קיבלה דג פגום, והכניסה אותו מידלחת ריקה.
אז נחתת בעבודה? שאלה חוה ישובה ראש השולחן.
עדיין לא, אבל אינני מתייאשת, ענתה נטע, מנסה לשמור על שלווה. חושבת להירשם ללימודים מרחוק. רוצה להשיג השכלה.
אה, איזה נעלה, פתחה חוה. אלי, בטח יעבוד בשביל שנינו!
נטע סגרה שיניים, אך שמרה על שקט. אלי קיבל קושי, העביר מבטו בין אם לאם לבת.
היא למעשה החלה לימודים מרחוק אחרי חודש לא כדי לרצות את חוה, אלא עבור עצמה, כדי להוכיח שאינה רק “נערה מכפר”, אלא אישה עם שאיפות ויעדים. נטע מצאה עבודה בחברת הייעוץ הקטנה, טיפלה בניירת, ולציד זאת חפרה בספרים. נשענה, נרדפה, אך המשיכה.
באביב הוריו של אלי הפכו לפעילים יותר. חוה התקשרה ובקשה בקול מתוק לעזור בגינה.
צריך לשתול שתילים, לחפור שורות, הבהירה חוה. אלי לא יספיק לבד, ואת מכרת בכפר, נכון?
נטע שמעה זאת ברגישות, קולו גרם לה להרגיש נרתעת.
אחשוב על זה, לחצה נטע והציבה את הטלפון.
איך? קרא אלי.
לא אעזור להם בגינה, השיבה בחוזק.
אלה ההורים שלי, נטע. האם זה כל כך קשה להושיט יד?
לעזור זה דבר, לנצל אותי ככוח עבודה ללא תשלום זה אחר. הם חושבים שאני כפרית שצריכה לשאת בעול שלהם? שיבשו בעצמם או שיכריזו עובד.
אלי השאיר נשיפה, אך לא קיבל ויכוח. נטע ידעה שהוא יתקשר למאם ויתנצל עבורה. ובכן, הוא נעצר במקלחת והשתולל בטלפון למשך חצי שעה.
הדרישות של חוה הפכו לחודרניות יותר. שיחות מתמשכות כל שבוע צריך לשטוף רצפות, לכבס וילונות, לקנות מצרכים.
מה קרה לכם? קראה נטע פעם אחת, מתפרצת. אתם מבוגרים, בריאים, שכירת עוזרת תפתור את העניין אם אינכם מצליחים.
איך את מדברת עם המבוגרים! נזפה חוה. אלי, אתה שומע איך אשתי מדברת אלי?
אלי נענה בטלטול, מדבר על פשרות וכבוד.
לא מתכוונת להיות משרתת, הכריזה נטע. זכרו זאת. אני חמותך, לא משרתת.
היא הסתובבה ויצאה מהחדר, וקול פתח הדלת חזק. אלי נותר מתוסכל בניסיונו לשמח את כולם.
העבודה של נטע עלתה בקצב מהיר. קיבלה קידום, שכר עלה, פרויקטים מעניינים. אלי כאילו תומך, אך קולו נשמע מתוח, כמו שהחליט לשמור על נימוס במקום אמיתי.
לפעמים נטע חשבה על בריחה. לילות ללא שינה, תרחישים של פטירה. אבל לא היה מקום ללכת האם גרה בכפר קטן, ולא היה לה חסכונות למגורים נפרדים. נצבה במעגל נישואין כמו זבוב בקורים.
בפעם הבאה של ארוחת ערב משפחתית בחודש יוני, אלי הזמין אותה לבוא, מבטיח שההורים יהיו רגועים, רוצים לבנות קשר. נטע הסכימה בלב כבד, לבשה שמלה קפדנית, אספה את השיער בקאופ קטן.
מראש היה ברור שהשלום לא יגיע. חוה הגישה את השולחן במבט כאילו כל תנועה מכאיבה אותה. יצחק יושב בראש השולחן, קודר ושקט, מזיז מבט כבד על נטע.
אז תמשיכי לחיות על כתף של הבן? לקח הדוד הראשון, כשסיימו את הסלט. עובדת בטפח, לומדת, ומוציא את כספו של בני?
אני מרוויחה יותר מאלי, השיבה נטע בנחת. ואני משלמת את לימודיי בעצמי.
יצחק חייך קלה.
בטח… תחשבי שאני מאמין לך? כפרית ואחת של נוף?
אבא, נו, ירד אלי בקול נמוך.
אני מדברת אמת. חשבתי שתהיה צייתנית ותודה. במקום זה אתה מסתכל למעלה, לא נותן כסף.
כי אני לא חייבת להיות משרתת שלכם, קולה של נטע נשמע מחוספס. אם אתם רוצים עזרה, בקשו בנאמנות. אבל אתם רגילים לצוות ולהשפיל.
איך אתה מדבר עם בעלי? נזפה חוה.
כפי שמגיע לו! נטע חזרה בתוקף.
יצחק קם באיטיות מהשולחן, פניו אדמדמו, עורקים מתפספסים בשרוולו.
אם לא היה בני, נחרץ הוא, היית עדיין גרה בכפר הריחני שלך, מגלגלים לולאות על חלבות! הוא הוציא אותך מהבוץ, ואת כאן רק מנפחים.
נטע קמה גם היא. הלב פועם בחופה, קולה נשמע רגוע אך חזק:
אף אחת מהנשים הרציונליות לא תסבול אדם זעיר וחסר ערך כמוך. כנראה שחוה אוהבת לחיות עם עריצה!
השתיקה נשארה כבדה, כבידה.
איך אתה מעז! קפצה חוה, הפילה כיסא. צא מיד מביתנו! אל תבואו יותר! אלי, עד שתתגרש ממנה, אל תתקשר אלינו! ברור? חה!
נטע לקחה את התיק, חבשה קפוצ’ון.
אלי, בוא נלך.
אלי קם בשקט, הלך אחריה.
…לאחר הפירוד מההורים, אלי השתנה. הוא חזר לביתה בערב מאוחר, שכב על הספה פונה אל נטע וללא מילה. זה נמשך כמה ימים, עד שהתחיל להתרוצץ.
הרסתי את הכול, הוא קרא בבוקר, שופך קפה. בגללך איבדתי את המשפחה שלי.
בגללי? שאלה נטע במבט מזוויע. ברצינות?
לא יכולת לשתוק, לא סבלת. אתה חייבת היה לחסות, לא היה עליך.
הם ההורים שלי! מה הייתי אמור לעשות?
לעמוד לצידי. אבל אתה בחרת להישאר בצד, כמו תמיד.
אלי הפנה גבו. כמה חודשים עברו, הוא נותר עצוב, השמיע הערות חודרניות על איך אשה טובה צריכה לכבד קשישים ולסלוח. נטע שמעה והבינה שהאהבה נשרפה. נותר אפם וחריפות.
יום אחד היא לא סבלה יותר ואמרה את האמת:
ההורים שלך חמדנים וקטנים. ואתה נמשך אליהם. בן ראוי…
אלי התפרץ, זרק כוס אל הקיר, השברי נפלו על הרצפה.
אם לא הייתי אני, קרא, קולם הפך זר, היית עדיין נרקבת בכפר שלך! אתה מבין? הוצאתי אותך, נותן לך חיים נורמליים! חרא!
נטע ראתה בו את חיקוי של יצחק. אותו זלזול, אותה בטחון עצמי גדול.
תצא, ניבח אלי. מייד.
היא לא נחשפה יותר. פתחה מזוודה ישנה על המדף, אספה את חפציה בשקט ובמהירות.
הזעיקה מונית, גררה את המזוודה עד פתח הדלת. חזרה למראה אחרון:
אתה חלש, אלי. ובזוי. אתה עותק מדויק של ההורים שלך.
…חצי שנה עברו בענן ערפל. חדר בקומה חמישית, שכנים, ריחות זרים, מריבות קבועות. נטע עבדה עד האות, חיסכה כל שקל, הגישה לבקשת גירושין בבית המשפט. אלי לא התנגד, חתם על כל הניירות ללא ויכוח. כנראה שגם הוא נמאס.
לקראת סתיו, היא חסכה לשכור דירה רגילה. חדר קטן בפריפריה, אבל שלה, ללא אנשים זרים וזיכרונות. נטע עומדת במרכז החדר הריק, מביטה בחלון אל שמי האפור, ולראשונה מזה זמן רב מחייכת. החיים ממשיכים. בלי אלי, בלי ההורים שלו, בלי ההשפלות. פשוט ממשיכים, וזה נהדר.
הלקח שלי: כשאתה מרגיש שזכותך נעלמת תחת לחץ של אחרים, עליך ליזום שינוי ולזכור שמי שמוציא אותך מהבוץ אינו חייב לשמור עליך שם. השמירה על כבוד עצמי היא החשובה ביותר.
