הוא הביט בי מלמטה למעלה. בפעם הראשונה בכל השנים האלו בלי עליונות. בעיניים שלו התנגחו פחד, זעם וניסיון נואש למצוא פתרון. בעבר, ברגעים כאלה, הוא ידע להפעיל לחץ. עכשיו כבר לא.
מה את רוצה? שאל בשקט, כמעט בלחש. כסף? תגידי סכום. אסדר הכל. אפשר להגיע להסכמה.
אפשרתי לעצמי הפסקה קצרה. לא דרמטית מקצועית. כזו שעושים רגע לפני שחותמים על הדוח השנתי וסוגרים תיכנון.
אתה עדיין לא מבין, אלעד אמרתי בקור רוח. אני לא צריכה את הכסף שלך.
הוא עפעף. זה היה יותר מטלטל מאשר כל צעקה.
אז מה כן? נקמה? את רוצה להרוס אותי? קולו התרומם שוב.
לא. אני רוצה לקבל בחזרה את מה ששייך לי. ולסיים.
קמתי, ניגשתי לארון והוצאתי תיקייה דקה, אפורה, ללא כיתוב. אותה אחת שתמיד הייתה מתחת לכול מתחת לחוזים ישנים וטפסי מסים. הוא מעולם לא פתח אותה. עבורו זו הייתה שטויות חשבונאיות של דניאלה.
הנחתי את התיקייה על השולחן ופתחתי אותה.
כאן הצבעתי על הדף הראשון נמצאים החוזים על ההלוואות. אישיים. לקחת כסף מהחברה. הרבה. על שמך. זמנית, כפי שאהבת לומר.
הפכתי דף.
כאן פרוטוקולים של פירוט התחייבויות. כל החובות מאושרים.
עוד דף.
וכאן ההסכם הנוסף. במקרה של משיכת נכסים חד צדדית, החוב הופך מיידי לגבייה.
הוא חיוור. כל כך, שכתמי הנמשים על האף שלו שפעם נראו לי חמודים בלטו בחריפות.
את… זייפת אותם?
לא הנדתי בראשי. אתה חתמת. בזמנים שונים. במצבים שונים. לפעמים שתוי. לפעמים ממהר לפגישה שהתחילה אחרי תשע בלילה.
הוא קפץ מהכיסא.
זה סחיטה!
זה חשבונאות, אלעד הסתכלתי לו ישר בעיניים. פשוט אף פעם לא הבדלת בין השניים.
התחיל להסתובב במטבח, מעביר יד בשיערו.
נעה… היא לא ידעה… זה את! את תכננת את זה!
נעה ידעה מספיק עניתי. היא ידעה שאתה כמעט חופשי וכמעט הכל כבר הועבר. לה זה הספיק לגמרי.
הושבתי את עצמי מולו.
יש לך בחירה המשכתי. הראשונה: הולכים לבית המשפט. התרומה תבוטל. אחר כך יגיעו הבדיקות. מס הכנסה. הפרקליטות. השם שלך. החיים החדשים. הכל נמחק.
והשנייה? לחש.
השנייה קלה יותר. חותמים על הסכם. אתה עוזב את העסק מרצונך. מעביר לי את חלקך. בלי דרמה.
הוא צחק. קצר. היסטרי.
ולדעתך אשאר בלי כלום?
לא עניתי בכנות. אשאיר לך בדיוק מה שהצעת לי. הרכב. וזמן לארוז.
הסתכל בי ארוכות. במבטו היו הכל: שנאה, ניסיון לרחמים, וזיכרון איך התחלנו במשרד קטן עם מחשב ישן.
אהבתי אותך… לחש.
לא הסרתי את עיניי.
אהבתי בן אדם. לא נוסחה. לא בוגד. אותו אדם כבר לא קיים.
הוא התמוטט על הכיסא. באמת. לא הצגה.
תני לי לחשוב…
יש לך יום אחד אמרתי. מחר ב-10 מגיע הנוטריון.
הנהן באיטיות. חסר כוח.
למחרת הגיע בדיוק בזמן. עם פנים שקועות ועיניים אדומות. נעה לא התקשרה. או התקשרה הוא לא ענה.
הוא חתם בשקט על המסמכים. ידו רעדה.
כשהסתיים הכל, הנוטריון עזב והשאיר אותנו לבד.
ניצחת אמר בחולשה.
לא עניתי. פשוט יצאתי ממשחק שבפועל שיחקתי לבד כבר מזמן.
הוא לקח את המפתחות שלו ונעמד בכניסה.
חשבתי שאת חלשה…
חייכתי בעדינות.
זו הייתה הטעות הכי גדולה שלך.
הדלת נסגרה בשקט מאחוריו. בלי טריקה.
חצי שנה אחר כך החברה הייתה במקום חדש. החלפתי צוות, נפטרתי מהקומבינות האפורות, סידרתי הכל. העסק הפך נקי וגם חזק יותר.
אלעד ניסה להתחיל מחדש. לפי השמועות ללא הצלחה. נעה עזבה מהר בלי כסף כבר לא עניין אותה.
לפעמים ראיתי את שמו בחדשות. הולך ודועך. הולך ונעלם.
את קובץ “שמורים” מחקתי. כבר לא היה נחוץ.
לפעמים הנקמה הטובה ביותר היא לא המכה.
אלא חישוב מדויק, קר, שנעשה מזמן לפני הסיום.
