יום ההלוויה של דנה שטרית החל באווירה כבדה בתל אביב, כאילו העיר עצמה עצרה את נשימתה. דנה הייתה רק בת שלושים ושתיים ובהריון בחודש השביעי, כשמפרצת קטלנית קטעה את חייה במטבחה. הידיעה טלטלה את כולםחוץ מאחד: בעלה, איתי שגב, יזם נדל”ן, מוכר בחיוכו המהוקצע ושתיקותיו המדודות. מהרגע הראשון, משפחתה של דנה הרגישה משהו מצמרר בהתנהגותו. הוא לא בכה, אפילו לא רעד. הכול תוקתק מצדו, ביעילות קרירה.
תוך כדי שהטקס התקדם ושבחים נישאו לזכרה, הדלתות נפתחו שוב. איתי נכנס, זרועו שזורה בזו של אישה צעירה, מרשימה, בשמלה שחורה הדוקה שביטאה ביטחון עצמי. כמה מהנוכחים הכירו מיד: זהבה כהן, העוזרת האישית שלו. לקרובים לדנה משך הרגע זמן ממושך במיוחדהובן להם בלי מילה: איתי לא רק הביא אישה אחרת להלוויה של אשתו ההרה, אלא אף הציג אותה באופן גלוי, כאילו אין עוד מה להסתיר.
אימה של דנה קפאה בחרדה. אחיה, יואב, הידק את אגרופיו. הרחש התפשט לכעס כבוש. זהבה התבוננה סביב בעיניים קרות, חפה מאי-נוחות, מתעלמת מהארון הלבן בו שכבה דנה והחיים שלא זכו להתחיל. איתי התיישב בשורה הראשונה, זהבה לצידו, לחש משהו שצייר חיוך על פניה.
לאחר הטקס, עורך הדין המשפחתי, עידו בלוך, כינס את כל היורשים והעדים בחדר צדדי. בקול סמכותי הסביר שדנה עדכנה את צוואתה שבועות לפני מותה, לבקשתה המפורשת יש לקרוא אותה מיד. איתי הנהן, מלא ביטחון כי הכול שייך לו. זהבה לחצה את ידו מתחת לשולחן.
עידו שלף תיק עור, הרכיב משקפיו, והחל להקריא. לפתע שינה את טון הדיבור, נעץ מבט ישיר באיתי, ובישר באיטיות שכל מילה נחרטת:
“צוואה זו תיכנס לתוקף רק בקיום תנאי מסוים, הקשור לבגידה מוכחת”.
החדר השתתק עד כאב. החיוך של זהבה קפא. איתי בלע רוק, ועידו המשיך ברצינות מלאה. הוא גילה שדנה, בהריונה וחרדותיה הבריאותיות, החליטה להבטיח שלבנה העתידי יהיה עתיד. חודשים אספה הוכחות: הודעות דוא”ל, דפי בנק, הקלטות, צילומים. כל פרט מתוארך ומתועד. לא הייתה זו חשד בלבד, אלא אמת חותכת.
הצוואה פירטה כיצד איתי ניהל מערכת יחסים עם זהבה במשך יותר משנתיים, גם בתקופות הטיפול של דנה בפוריות, כשבבית שיחק אותה בעל תומך. דנה עלתה על העברות כספים חודשיות לזהבה, מחשבון עסק משותף שנרשם רשמית על שמהעסק שהוקם מכספי ירושתה, ולא מהונו של איתי.
איתי ניסה להתפרץ, אך עידו השיב אותו למקומו. הוא הבהיר כי דנה תיעדה הצהרה רשמית בפני נוטריון, המאמתת את צלילות דעתה ואת רצונה הברור. בנוסף, הקימה קרן נאמנות לשימור נכסים לבנה שלא נולד, כולל סעיפים שנכנסו לפעולה במקרה של מות העובר.
זהבה, חיוורת כסיד, קמה וטענה שזו קנאה חולנית. עידו שלף מכתב אחרוןידני מדנה, “לאישה שתבוא לתפוס את מקומי מהר מדי”. במכתב תיארה כיצד לחצו עליה רגשית, הרגישה את ריחוקו של איתי, ולמרות זאת הבליגה למען שלום התינוק שברחמה.
הצוואה נסגרה בהחלטה נחרצת: איתי מודר מהירושה ונושל מהשותפות בעסק; זהבה לא תקבל מאום, ואף מחויבת להחזיר את הכספים שקיבלה, אחרת תינקט נגדה הליכים משפטיים. כל הנכסים יעברו לקרן למען ילדים, בשם “אור אביב”על שם החודש בו הייתה אמורה דנה ללדת.
איתי קרס, ניסה להצדיק את מעשיו, אך איש לא הקשיב. זהבה יצאה מחדר הישיבות בלי להביט לאחור. משפחתה של דנה, בוכיה וזועמת, קלטה כיצד דנה עיצבה הכל בשקט, מתוך כוח שקול.
החודשים לאחר מכן היו קשים, אך פקחו עיניים. הצוואה דלפה לתקשורת ותדמיתו של איתי התרסקה. הוא איבד שותפים, חוזים וחברים. העסק שאחז בו עבר לקרן שמנוהלת בידי נאמנים. עמותת “אור אביב” החלה לתמוך באימהות בודדות ובילדים במצוקה.
משפחת דנה מצאה נחמה במורשת זו. אימה פקדה את העמותה שבועית, משוכנעת ששארית מדנה מלווה אותה. יואב התנדב סדיר וסיפר את סיפורה של דנה לאות וללקח. לא דיברו מנקמהדיברו למען צדק.
איתי ניסה לערער, אך כל טענותיו נדחו; הראיות הכריעו. זהבה נעלמה מהעין הציבורית, הסתבכה כלכלית והקשר ביניהם התפוגג כלא היה. איתי נותר לבד, מול אמת שלא הצליח לשלוט בה.
במרוצת הזמן הפכה הפרשה לדוגמה נלמדת בפקולטות למשפטים ובשיעורי משפחה: כך מגינים, כך משאירים את הכל ברור, כך לא מבטלים תחושת בטן. דנה, בלא להשמיע קול, השמיעה את קול הצדק הכי חזק שאפשר.
היום, כל מי שמכיר את פרטי מקרה זה, שואל את עצמוהאם הייתם סולחים? האם הייתם מתעמתים מול הבגידה מיד? או שאולי מתכננים בשקט כדי להבטיח צדק? אם הסיפור עורר מחשבה, שתפו והשמיעו דעתכם. לפעמים, בשמיעת קולות אחרים, מתבהרת דרך חיינו.
