הוא דידה ברחובות העיר בלילה, מתנדנד אחרי כוסית טובה של אלכוהול. לא היה אכפת לו לאן הגיע – העיר הזו היא בית, והרגליים יובילו אותו בסוף הביתה. הוא היה שקוע במשהו חשוב באמת – התפלסף בקול רם.

Он брёл по ночному Тель-Авиву, серьёзно пошатываясь после вполне приличной дозы аругот (алкоголя, если называть вещи своими именами). Куда приплёлся? Совсем не важно. Город родной ноги-то знают дорогу. А он был занят делом поважнее философствовал вслух, обращаясь к луне между пальм.

למה, למה דווקא לי יצא ככה? עשרים ושבע החברים שלי כבר שולחים ילדים לחוג מחשבים, אצלי כל בחורה מחזיקה חודש וזה במקרה הטוב. מה, גס רוח? לא, אני טוב, אולי קצת. גבר צריך להיות כזה! חיוך עקום עלה על שפתיו של אליעזר. הדבר היחיד שהצלחתי בו זה העסק שלי. למיליונר אני עוד לא הגעתי, אבל לחיות טוב בתל אביב זה מספיק.

פתאום עצר, תפס את הראש, והעיניים התכסו בדמעות:

כל כך הרבה שקלים השקעתי אצל אותו רופא, ובסוף? אני לא יכול לעזור לך. ממליץ לנסות את המומחה בירושלים, למרות שאני בספק. אז לי זה לא מתאים? בוא נראה אותו מחר.

הגיע לגשר. הביט על המים החשוכים של הירקון:

לקפוץ? הירקון עמוק, לפחות יסיים הכל מהר. עוד מבט למים. לא, קר. וגם, סוקרטס עוד לא קיבל אוכל. הולך הביתה.

התחיל לעבור את הגשר, בדיוק כשבמרכזו הבחין באישה צעירה מאוד. על רוחה תיק עם תינוק. היא עמדה ובהתה במים. ופתאום מתחילה לטפס מעל המעקה. עולה, פורשת ידיים ככנפיים ואליעזר מזנק, תופס אותה במותניים, מצמיד אל עצמו ושניהם צונחים על המדרכה. התינוק מגעגע.

את השתגעת?! צעק אליעזר, התפכח בבת־אחת.

מה אתה רוצה? למה נדחף ככה לכל מקום? והתחילה לבכות.

לא יודע, סתם נראה לי מוקדם מדי ללכת מהעולם, סימן לתינוק. בשבילו בטח שכן. טוב, תקומי ותלכי הביתה תספרי לבעל או לאמא שלך. מי מחכה לך?

אין לי בית, אין לי בעל, ואין לי אמא. אני לבד.

באמת. גם זה חסר לי עכשיו, מרים אותה ואת התינוק. בואי.

אני לא הולכת עם זר, אולי אתה איזה מטורף.

לקפוץ אפשר גם מחר, כל יום. אבל לפגוש מטורף זה באמת מלחיץ? מושך אותה בעדינות נו, הולכים.

***
הם הלכו ברחובות המנומנמים של תל אביב, בקול בכי תינוק ברקע. בסוף אליעזר נשבר:

למה הוא בוכה כל הזמן?

בטח רעב, האם חיבקה את הקטן.

אז תני לו חלב.

אין לי חלב. וגם כסף אין לי.

וגם שכל, את אומרת, חצי חיוך. הנה חנות, פתוחה בלילה. באי, נקנה חלב.

***
הקופאית והמאבטח בחנו אותם במבט של עוד לילה בתל אביב. אליעזר שלף סל והנהן:

קדימה, פנה לקופאית איפה החלב פה?

שם, מצביעה.

ניגשו למקרר.

תקחי, כמה שאת צריכה, פוקד אליעזר.

חבילה אחת מספיקה.

קחי יותר. לא קמצנים פה, מחכה שתמלא את הסל. ומה עוד?

חיתולים.

מה זה?

הנה, מצביעה, סוף סוף מחייכת קצת.

תקחי.

ואפשר גם מגבונים לחים?

אפשר.

הגיעו לקופה. שלף כרטיס.

רק מזומן, מחייכת הקופאית.

הוציא שטר של מאתיים שקל, מתקמט הגיש לה.

אין עודף, ענתה.

אז תני שוקולד, הצביע בחוסר סבלנות. את זה שם.

***
הגיעו לדירה. אישה סוקרת, משתאה בלי מילים. בעל הבית זרק נעליים, הוציא דג מהמקרר, השליך לסוקרטס החתול, ואז חטף מיץ מהמדף ולגם. אחרי כמה שניות פנה:

הלילה תחיי פה, מסמן חדר. המטבח, שירותים, מקלחת. אני הולך לישון.

הסתובב ללכת, עצר.

איך קוראים לך?

מיכל.

אני אליעזר.

***
כנראה שהוא לא מטורף, חשבה כשנכנסה למטבח, הדליקה גז, שמה מים לקומקום. ואני אידיוטית, כמעט טבעתי! אם לא היה המשוגע הזה מה הייתי עושה עם דוד בלילה ברחובות? היינו קופאים מקור. מחר בכל מקרה יגרש אותי. אז לפחות לילה אחד חמים יהיה

המים רתחו. רצה אל החדר שהראה, הניחה את הקטן על המיטה, הוציאה בקבוקון מהתיק, טסה למטבח, שטפה, מילאה חלב, מהלה מים חמים. הקטנצ’יק שתה בהתלהבות ונרדם. ניקתה אותו במגבונים, החליפה חיתול. מיכל שטפה פנים, חזרה למטבח נזכרה שלא אכלה כלום. פתחה מקרר: היד בעצמה שלפה נקניק, נדחף לפה. בזמן שלעסה, חתכה גם לחם וגבינה.

אחרי שחזקה, עקצה את המצפון. יאללה, נתנה לעצמה לעבור למיטה ליד בנה ונרדמה מיד.

***
בבוקר קמה פעמיים להאכיל. תינוק בן שמונה חודשים תמיד רעב. שמעה את המשכיר קם בלילה. עכשיו שוב. זהו, הגיע הזמן ללכת. לא יכול להיות טוב לתמיד.

הוא מזמזם במטבח. מיכל מיהרה להתנקות, נכנסה.

תשבי! הצביע על הכיסא. עושה לביבה.

יותר טוב שתשב, חייכה, דוחפת אותו בעדינות. חותכת שמיר, מפזרת מעל הלביבות. שוטפת כוסות קריסטל, מכינה קפה.

בזמן הזה, אליעזר עם חצי מהסלולרי צועק, מדבר, סוגר עסקאות, כלום ממנה לא רואה. אכל, שתה קפה, התרומם.

מיכל מיד דרוכה: יאללה, עכשיו יזרוק אותי!

מיכל, תקשיבי לי טוב! יוצא לשבוע. הכי חשוב תאכילי את סוקרטס החתול. לא חטיפי חתולים, רק דג טרי, בשר טרי! לקבינט שלי אל תיכנסי. כל השאר תעשי מה שבא לך.

פתאום בכי נשמע מהחדר. מיכל התרוממה, שאלה מבט.

גשי, הוא הנהן.

חזרה אחרי חמש דקות, הילד בידיה. על השולחן כמה שטרות של מאתיים.

נראה לי שזה יספיק לשבוע, הנהן לעבר הכסף. יאללה, אני הולך.

הושיט רגל לדלת. פתאום התינוק פשט אליו ידיים ואמר, אולי רק נשמע לאליעזר, “אבא!” משהו כאילו נפל לו בפנים כי הרי אף פעם לא יהיה אבא.

מיכל, אפשר להחזיק אותו קצת? יצא לו, אפילו הופתע.

בטח! הגישה את הילד, והחיוך חדר גם אליה. בחיים לא החזקת תינוק?

לא.

תראה, ככה!

דוד הקטן פימפם בידיים ויצא לו מיני צחוק. ואליעזר הביט, נמס לגמרי. “לא יהיה לי בן לעולם,” חשב וחזיתו נעשתה עגומה. החזיר את הילד לאמא.

ויצא.

***
הוא חזר לביתו. אותו מומחה מירושלים אמר שאין שום סיכוי לילדים. הלך ברחוב ברוח עכורה:

למה לי כל כך הרבה כסף, דירה ארבעה חדרים, ג’יפ מאובזר? גבר אמור להרוויח בשביל המשפחה. אצלי תמיד בלגן, ב׳ג׳יפ׳ יש שבעה מקומות ריקים.

נכנס לבית ו מסביב נקי כמו בעמידר. מיכל עומדת, חצי חיוך מתנצל. מול עיניו שוב ידיים קטנות: אבא! נשפכו עליו.

התיק נפל לרצפה, והידיים שלו ישר אל הילד.