הוא איחר בעשר שנים
נדמה לו שהוא עושה הכל כמו שצריך. כך הרגיש כשעלה במדרגות המתפתלות, בקומות הישנות ברחוב הכרמל בתל אביב, בין פסים מעוקמים של ריצוף טרצו שהאירו כמו קליידוסקופ משוגע מכל חלון פרוץ. בכיס המעיל הסתתרה קופסה קטנה, רכה, כחולה כהה, מהחנות “אודם”, ועליה כתוב בזהב. נועם העביר עליה את האצבעות שוב ושוב, כמו לבדוק אם אינה פשוט מתפוגגת. טבעת יקרה קנה, הסתבך כמעט שעה באותו בוקר בחנות, המוכרת הלכה ובאה, הביאה מגשים, סגרה ושוב פתחה, והוא נשא בליבו את דמות מיתר, איך תתרגש. היא חייבת להתרגש. עשר שנים זה לא דבר פעוט.
ריח מוזר היה על המדרגה, תערובת מופרכת של מרק עדשים מתובל מדי, וקצת משתן של חתול. נועם נאנח. נובמבר תל אביבי השנה אכזר, גשם פתאומי שמרטיב גרביים, ידיו לא מתחממות למרות שכפפות במעיל.
משהו נקש מעבר לדלת. פסיעות של מישהו, גבר, כבדות. נועם קפא שם, רק ציין את זה בראשו, בלי להבין.
הדלת נפתחה.
בפתח עמד גבר זר. חמישים בערך, גוף מוצק, חולצת פלאנל משובצת, מכנסיים פשוטים, סנדלי בית. הביט בנועם בלי מבוכה, בשקט, כאילו הוא שליח של הדואר או שכן ממודעה בלוח.
את מי אתה מחפש? שאל הנוכרי.
נועם מצמץ.
את מיתר. היא כאן?
הגבר הנהן והשאיר מקום בגב לתוך הדירה. קרא פנימה: “מיתר, מישהו אלייך”.
עבור נועם, שניות משונות התארכו. ואז הופיעה מיתר. סוודר שמנת רך, שיערה לְקוּפֵּץ, פנים טבעיים, ולמרבה הפליאה נראתה טוב יותר ממה שהוא הכיר. לא ביקשה להרשים, לא ניסתה להסתיר. היה בה שקט של מישהי שצמחה.
היא ראתה אותו וקפאה, לא היה בפניה שמחה, כעס או תימהון. רק סגירות חרישית.
נועם, אמרה. לא היית צריך לבוא.
הוא ניסה לדבר, נעצר, הביט בגבר, שוב בה.
מי זה? ידע את התשובה.
זה עומר ענתה מיתר באותו קול. הוא גר כאן.
כך זה קורה בעצם. אין הסברים. חצי משפט, בקול יציב, בלי התנצלות, בלי דמעות. “הוא גר כאן.” אתה עומד בפתח בלבוש חורף רטוב, הטבעת מחממת את הכיס, ושובל קר חולף בין השכמות למרות שהתוך רועד מחום וריח חמין מהמטבח.
נועם רחרח היטב את הניחוח. חמין. אמיתי, כמו שמיתר הייתה מבשלת בימי שבתונים, הוא היה מגיע עם בקבוק יין, יושב בקצה שולחן פילתי, חושב לעצמו: הנה, יש מישהי שלא הולכת לשום מקום. לא אז.
הוא טעה.
הוא אמר לעצמו שוב ושוב היא לא תעזוב. שלושים וחמש, שלושים ושבע, עוד מעט שלושים ושמונה. למי היא חשובה חוץ ממנו. היה בטוח, בביטחון של אדם שלא בחן את הביטחון שלו מעולם.
מיתר, רגע, ביקש. אני צריך לדבר איתך. זה חשוב.
אני שומעת אותך, אמרה. דבר.
לא כאן, הביט על עומר.
עומר עמד, לא מניד עפעף, כאילו כל הנעשה כאן נוגע לו איכשהו, אך הוא אינו ממהר לשום מקום. נועם הרגיש כלפיו דקירה, לא כעס ממש אלא תחושת חשש דוקר.
עומר יודע מי אתה, אמרה מיתר. תגיד.
נועם היסס. שלף את הקופסה מהכיס. קטיפה כחולה, זהובה, אותה “אודם”. הושיט אליה.
באתי להציע לך נישואים, לחש. מזמן הגיע הזמן. כן, דחיתי, אבל אני רוצה שנתחתן.
מיתר הביטה בקופסה. לא לקחה. העבירה מבט אליו, ושם ראה שאינה כועסת, לא מנצחת. יותר כרחמים עייפים.
תחזיר את זה, נועם, ביקשה בשקט.
מיתר
תחזיר. בבקשה.
החזיר לכיס, ידו רעדה.
זהו? כמעט נבח, כי לא ידע איך אחרת.
זהו, ענתה. תסלח לי שיצא ככה, אבל ידעת, מתישהו דברים ישתנו.
יכלת לומר.
אמרתי הרבה פעמים. לא ככה, לא במילים, אבל ניסיתי. לא שמעת.
הסתכלה בו, הנהנה קל ונרגשת, כאילו סוגרת שיחה פנימית.
להתראות, נועם.
הדלת נסגרה, חרישית. מנעול ננעל. בפנים צלצל שוב כלי או מזלג, הריח של החמין שוב עלה, ואז שקט.
עוד שלוש דקות עמד נועם שם. ירד, יצא לרחוב, נכנס ליונדאי שלו, “יונדאי פלואנס” מודל אחרון, זו שהתגאה בה יותר מכל, ישב שם, והסתכל איך גשם נובמבר זורם על השמשה.
הטבעת רעדה לו בכיס.
ימים ראשונים שכנע את עצמו, שאפשר לתקן הכל. היה פותר בעיות מטבעו עובד בחברת “סלע” לנדל”ן, יודע לסגור עסקאות, לשכנע, לדחוף. ידע: בשביל כל דבר יש כלי מתאים.
התקשר אליה מחרת. מיד ענתה, הפליא אותו.
צריך לדבר, אמר.
דיברנו אתמול.
לדבר באמת. לפגוש.
למה, נועם?
עשר שנים לא מוחקים. עברנו המון.
היא שתקה. אחר אמרה:
לא מוחקת כלום. זה היה. אני חיה עכשיו, לא אז.
איתו?
כן.
את מכירה אותו חצי שנה…
אותך הכרתי עשר שנים ענתה ומה?
שוב לא היה לו מענה. נפרדה, סגרה. הוא ישב שעה בוהה בטלפון.
שלושה ימים אחר כך, הזמין ב”נרקיס” שבאבן גבירול זר ענק. מאה ואחת ורדים לבנים וליזיאנטוסים, זר בקושי עובר בדלת. שמע שנשים אוהבות מספרים אי-זוגיים, יש בזה סמליות. שלח שליח לספרייה ברח’ הרקפות, שם מיתר ניהלה מחלקה. רצה להביך אותה מול כולם, שתרגיש, שתירהב, שתתרגש.
פתק הצמיד: “סליחה. הייתי טיפש. תני לי סיכוי.”
בערב כתבה: “אל תביא יותר פרחים לעבודה. זה לא נעים לי.”
קרא שלוש פעמים. “לא נעים”. לא “תודה”, לא “נגע ללבי”, לא “נדבר”.
הלך מטבח, מזג תה, עמד חלון. נובמבר רושף, עצים עירומים, מנורה עמומה, אספלט כהה. קור מבחוץ, חודר פנימה.
החל להיזכר, לא להתנצל להיזכר. הכירו בגיל שלושים שלו, עשרים ושמונה שלה. חברים משותפים, יום הולדת. הוא רק התחיל ב”סלע”, מלא אמביציה, חיית עבודה, רצה כסף, רצה קריירה. מיתר מצאה חן בעיניו. לא נפל שדוד רק נשבה לריחות השקט שלה. ידעה להקשיב, לשתוק, מה שהיה נדיר.
נפגשו, הוא לא מיהר, היא לא דחקה. חשב שגם לה נוח כך. אולי לא שאל מספיק.
פעם כאן פעם שם שאלה: “איך אתה רואה את זה בעוד שנה? בעוד חמש?” ענה גמגום: ” בסדר, מה יש למהר?” היא שתקה. הוא פירש הסכמה.
היו חגים, לפעמים עימו, לפעמים עם חברים. ימי הולדת זכר, לפעמים התקשר, לא תמיד בא, תרץ עבודה. הייתה אומרת “בסדר” חשב: מבינה עבודה.
עכשיו, עם תה מתקרר, הוא חושב אחרת.
היא חיכתה. שנים. קיוותה לאמירה ברורה, שהוא לא אמר כי חשב שהכל מובן. או שאולי, אם להודות, הייתה בנפשו דלת פתוחה אולי יופיע משהו אחר, יום אחד. לא שמר אותה ספייר, פשוט לא בחר באמת. והיא חיכתה.
עד שצמחה.
לא קלט מיד, בא לו עם הזמן, כשראה אותה ודמיין מול מה שהיה. מיתר של פעם רכה, דואגת, מחפשת תשובות. עכשיו עומדת ישר, מדברת תמצית, לא מסבירה.
התקשר לליאור, חבר מהצבא.
תשמע, היא עם מישהו אמר כבר חצי שנה.
רק עכשיו גילית? תמה ליאור.
כן. אתה ידעת?
שמעתי משהו. חשבתי שאתה יודע.
לא ידעתי…
הפסקה. ראשו התמלא היגיון שלא רצה בו. ליאור ניסה להסביר: ” גם אתה לא השקעת. אולי הגיוני.”
נועם לא רצה לשמוע היגיון. רצה לתקן.
הצעד הבא היה… מוזר. לקח את המספר, התקשר:
תרדי רגע למטה. אני מחכה מחוץ לבניין.
הפסקה. שאלה:
למה?
פגישה קטנה, בבקשה.
ירדה. מעיל ג’ינס, כובע, ידיים בכיסים, עיניים עצורות. הוא כרע על רגלו על רצפת המדרכה הרטובה, שלף את אותה קופסה, הושיט לה.
איזו אישה עם כלב נעצרה, ראתה, רפרפה כאילו זו סצנה מסרט. ציפתה, נהייתה נרגשת.
מיתר הסתכלה שלוש שניות.
תקום, נועם.
מיתר…
תקום, תתקרר שם.
הוא קם, ברך נרטב.
את לא מבינה, אמר אני רציני. אני מוכן, רוצה משפחה, רוצה אותך.
לפני עשר שנים גם רצית? שאלה, לא בתוכחה, רק בבהירות חדשה.
אז לא הבנתי כמו עכשיו.
אני יודעת, חייכה־עייפה. נועם, אין בי כעס. פשוט נגמר. אני חיה אחרת.
ואם אגיד לך שאני אוהב אותך?
העיפה מבט, הסבה עיניים הצידה.
זה לא משנה ענתה כי מילים, כשהן ריקות, לא שוקלות כלום. עכשיו אתה אוהב כי איבדת. זה שונה מלבחור מתוך שלמות.
הכלב של האישה כבר זז הלאה. פנס הכניסה ריצד. מיתר עמדה, והוא פתאום קלט שאינו יודע מה מידת המעיל שלה, מאיפה קנתה, האם בכלל אוהבת חורף. עשר שנים והכי בסיסי לא ידע.
לך הביתה, ביקשה. מאוחר וקר.
נכנסה לבניין. דלת ברזל טרקה אחריה.
נועם עמד רגע. חזר לרכב.
בדצמבר שוב ניסה טלפונים. ענתה קצר וקולע, לא נוראית, גם לא חמה. פעם אחת ניסה זווית אחרת: “יש לנו היסטוריה משותפת, אי אפשר לזרוק את זה,” היא הסכימה אין צורך לזרוק, אבל אי אפשר לחיות בזיכרונות דווקא.
פעם ניסה חמלה אמר שקשה לו, לא מצליח לישון, העבודה נמרחת. מיתר הקשיבה.
זה יעבור ענתה אתה חזק יותר ממה שאתה חושב.
זה לא עוזר כרגע.
אני לא יכולה לעזור בדרך שאתה רוצה.
משהו כסוף זחל בו.
עומר הזה, בכלל מכירה אותו? מאיפה הגיע, מה הוא עושה?
כן.
חצי שנה.
ומה, חצי שנה זה מספיק?
שתקה.
ובעשר שנים כן מבינים? המשיכה באותו קול.
לא היה מענה. ניתק.
אז עלה בראשו רעיון מביך. חיפש בגוגל “מגן”, משרד חקירות תל אביבי, מתמחה באנשים. שכנע עצמו שמותר לו לדעת את מי מיתר מכניסה לביתה דאגה, אמר לעצמו.
המשרד “מגן” ממוקם לא רחוק מהמרכז, צר, קודר. קיבל אותו מיכה, רווק מזדקן, פנים עייפות.
רוצה ביוגרפיה, עבודה, כסף, רשתות, עבר פלילי, שמות, נכון? גם תצפית?
נכון.
למה בעצם? מחפש משהו מסוים?
לדעת מי הוא.
מיכה הנהן, לקח מקדמה, ביקש פרטים שם, גיל, כתובת.
שבוע וחצי אחר כך התקשרו. מיכה דיבר עניינית:
עומר עמיחי, ארבעים ושבע. טכנאי במפעל “דקל”, עשרים שנה. גרוש, בת בוגרת. דירה ברמת השרון, כיום גר בפועל אצל החברה שלך. אין תיק פלילי, אין חובות. שקול, רגוע. בסופי שבוע עם הבת, לפעמים עם מיתר. הכל שגרתי.
נועם נאלם.
ממש כלום?
כלום. בחור רגיל.
נועם הודה, שילם, וחזר לעבודה. כל הדרך תהה: רגיל. טכנאי. לא עשיר, לא נוצץ. והיא איתו, מבשלת, חיה.
לא ידע למה זה צורב.
בשבוע אחרי זה התקשר שוב. לא היה לו מה לבקש, רק צורך לגעת שוב בשריטה.
הוא טכנאי במפעל אמר.
השתררה דממה.
מניין אתה יודע? פעם ראשונה היה דוק בעצב שלה.
הבין שהגזים. לא גבה.
בדקתי.
שתיקה כבדת־עץ.
נועם, זה יותר מדי. עקבת אחריו?
רק רציתי לדעת.
למה?
להבין מה יש בו.
ככה לא תבין אמרה זה לא בתיק.
מיתר…
אל תתקשר אליי. זו בקשה.
רצינית?
כן, ואם תתקשר עוד, לא אענה.
סגרה.
נועם ישב באוטו, משהו חדש ומוזר הצטנן בו. אדמה רכה מתחת לרגליים.
ובכל זאת חייג. ערב ראש חודש, העיר בוערת. בסופר “כוכב” עומד עם סל, נשטף גל עצב, מחייג.
לא נענתה.
הודעה: “שנה טובה. סליחה”.
ענתה שעה אחרי “גם לך”.
לא ידע מה למשוך מזה. תודה? סליחה? סתם אדיבות? שמר את ההודעה, קרא שוב ושוב.
את ראש השנה עשה אצל ליאור, עם אשתו וחברים. שתה במידה, שיחק, צחק. נטע, אשת ליאור, מביטה בו בחשש עדין כזה.
באחת יצא למרפסת. לילה קר, שמיים צלולים, זיקוקי עונג עפים.
הכל בסדר? שאל ליאור.
כן.
לא נראה ככה.
סתם. חושב.
עליה?
על איך הכל קרה.
הנהן ליאור.
חשבת פעם שגם היא חיכתה ממך למשהו? שנים?
עכשיו חושב.
היה לה קשה.
ברור.
הוסיפו לעמוד יחד, שתקו, חזרו פנימה.
ינואר, התקשר שוב. ידע שאסור לו, גמר בליבו שיש דבר אחד שחייב לשאול. ענתה.
הרי אמרת פעם, שחשובה לך משפחה. ואני העמדתי פנים שלא שמעתי.
נכון.
אז למה לא הלכת ממני קודם? למה חיכית?
הפסקה. ואז:
כי אהבתי. כי קיוויתי שתשתנה. כי קשה לעזוב משהו קיים, גם אם הוא מועט. אנשים מחכים שנים לפני שמבינים שאין למה לחכות.
ואז?
אז הבנתי שאני מחכה לדמות שאולי תהיה, לא לך. והחלטתי.
והוא, עומר, אדם טוב?
מאוד.
את מאושרת?
עצירה ארוכה יותר.
אני שקטה אמרה וזה כנראה אושר. בלי חרדה תמידית, עם מישהו שלא הולך, אפשר פשוט לחיות, לא לתהות אם את מציקה או דורשת מדי.
משהו נצבט לו בלב.
הרגשת שהכבדת עליי?
לפעמים, כשהחתכת תוכניות, העדפת אחרים, המעטת לענות על עתידנו. כל פרט קטן בפני עצמו לא משמעותי. הם הצטברו.
נועם לא הפריע.
אני לא אומרת הכל לפגוע הסבירה אתה אדם טוב. פשוט לא שלי.
לא שלי. כמו דף ספר אחרון.
טוב, אמר סליחה.
אתה לא מפריע ענתה זה בסדר לחפש תשובות.
נפרדו.
באותו רגע, אחרי עוד כמה שבועות, הפסיק להתקשר. לא כי יכול היה, אלא כי הבין פחות מתוקן, יותר ברור. לא “הכל מובן”, אלא: “עכשיו רואה את הקווים”.
התחיל לחשוב מחדש על זמן. פעם הזמן בידך כמו שטר בכיס, תשתמש מתי שתרצה, תמיד יש “אחר כך”. שלושים? צעיר. שלושים וחמש? אפשר עוד. ארבעים? אז נחשוב רציני. רק שבינתיים, מישהו אחר פשוט חי, לא מחכה. הורה לבוא, אמר משהו פשוט והיא שמעה.
פברואר, נסע יום אחד ברחוב הכרמל, נעצר מול הבית שלה. התעכב שנייה או שתיים, ראה אור בחלון שלישי. דמות חצתה את המסך, לא היה לו מושג מי, ונסע.
מרץ, בעבודה, דני רווק שהתארס סיפר על הטבעת, ההצעה, על מסעדה. נועם הקשיב, בירך, דני פנה לשאר.
צריך לעשות דברים בזמן, אמר לעצמו.
האביב הגיע מוקדם. סוף מרץ, חמים, שלוליות נעלמות, העיר מתבהרת. נועם ישב במטבח, קפה ביד, מביט אל הדשא הראשון מעבר למדרכה.
חשב על מפתחות.
משונה, אבל כך עלה. לה היו מפתחות לדירתו, נתן לה לפני שנים, והיא לא השתמשה בלי להודיע מעולם. לו, מעולם לא היו מפתחות לדירתה, לא ביקש, לא הציעה. פתאום קלט לא כי לא בטחה, אלא כי לא הרגישה שהוא באמת שם.
או שהוא עצמו לא יצר לה תחושת שייכות.
אולי זה.
באפריל נתקל בה פתאום ב”עמוד”, חנות ספרים בדיזנגוף. עמדה במדור ספרות, פלטר רך, ספר בידה נראתה שמחה, באופן מתון, לא מתהדר, פשוט שלֵווה.
ראו זה את זה, היא הנהנה קל, הוא ניגש.
שלום.
שלום.
עמדו רגע. לא נדרכה, לא התרחקה, רק שקט פשוט.
איך את?
טוב. ואתה?
בסדר.
פאוזה ריקה, לא כבדה.
נוסעים לעכו בקיץ, עומר ואני סיפרה לא הייתי אף פעם, רוצים לנסות.
מעניין, אמר, לא מצא מילה אחרת.
חייכה חלש, שלפה ספר מהמדף.
להתראות, נועם. בהצלחה.
גם לך.
הלכה לקופה. עמד רגע, ואז פנה למחלקת עסקים, קנה מה שחיפש, יצא החוצה.
אפריל שמשי, עלים ראשונים גולשים בעצים. נועם עומד בכניסה, מתבונן ברחוב. עוברים אנשים, פניהם חסרי דאגות, משהו של אביב קל.
היא יצאה מהחנות, חלפה לידו, הנהנה, המשיכה לאוטובוס. פלטר קליל, ספר תחת הזרוע, משהו בה משוחרר. עצרה, ענתה לטלפון, צחקה.
נועם חיכה שתיעלם, שלף את הקופסה מהכיס הפנימי. עדיין מסתובב איתה, אין לו הסבר פתח. טבעת יהלום קטנה ישבה שם, יפה, בחר בקפידה.
סגר. החזיר.
הלך לרכב.
בערב ישב בדירה שלו, באבן גבירול, הדירה שהתגאה בה. הכל נכון, מסודר. אבל שתיקה משונה, לא אותה שתיקה של יום רגיל משהו מיוחד.
חשב על להחמיץ זמן. לא באופן מופשט, אלא קונקרטי כשאתה מחזיק משהו חי ופותח אגרוף כי נדמה לך שלא ייעלם. אבל זה עוזב. לא ברעש, אלא בשקט.
והוא, במה בחר? בנוחות. שיהיה לו, בלי לתת באמת. שלא יצטרך להתחייב. חשב שזה חכם עכשיו מבין: זו פחדנות. לא זדונית, אבל פחדנות.
הטבעת בקופסה על השולחן. הביט בה דקות ארוכות.
קם, החזיר למגירה.
מזג לעצמו מים, שתה.
מחוץ לחלון, אפריל חי את חייו חמים, רועש, ריחות אדמה, מוזיקה, ילדים צורחים בחצר, הכל ממש ומרוחק.
נשען אל הזכוכית הקרה, עיניים עצומות.
זה הכל, חשב. ככה זה נגמר. לא היא הייתה אופציה שנייה הוא את עצמו לכד, חשב שמתחמק ובפועל רק דחה מעצמו, עד שסגר לעצמו את הדלת. בזמן שחשב שהוא חופשי היא באמת השתחררה.
ישב בסלון.
מיתר עכשיו בבית, אולי מבשלת, אולי קוראת את הספר החדש. עומר שם, השקט ההוא בחולצת פלאנל שפתח את הדלת, לא מנסה להילחם, פשוט נמצא יש לו את הביטחון ההוא, שהגיע בזמן, עשה את המוטל.
נועם הופתע מעצמו לא קנאה. משהו אחר. הערכה לה, בעיקר. על איך התבגרה, עשתה מה שצריך בלי להכעיס, בלי חגיגה בפרצוף. רק הלכה לדרכה.
נזכר בדבריה באותו לילה: “עכשיו אתה אוהב כי איבדת. זה לא כמו לאהוב כשהייתה אפשרות ואתה לא בחרת.”
נכון. בתוך הנקודה.
ישב בשקט, דירה יפה, חשב יכולתי לבחור אחרת. בהרבה רגעים. שנה שלישית, חמישית, שביעית. כל יום הולדת שלה בפברואר, כל ראש שנה. בכל פעם ששאלה על העתיד והתחמק.
האם אפשר היה לבחור אחרת? ודאי. הבעיה היא שההבנה הגיעה עכשיו, כשאין יותר בחירה.
אולי לזה קוראים חרטה מאוחרת. לא דרמה גדולה, רק שקט קר הזמן עבר, נתת לו לעבור.
קם, צעד למטבח. הרתיח מים. הבטיח לעצמו אולי יום אחד ילמד לבשל חמין. מוזר, אבל עלה.
המים רתחו, מזג תה, שם כפית דבש, כי משהו קרא שזה עוזר להרגעה. התיישב לשולחן. בחוץ, החושך נדלק בפנסים, חיים בדירות שממול.
שם חיים מישהו אוכל, מישהו מטאטא, מסך טלוויזיה קורן. זה רגיל, ועכשיו, בולט.
חשב על מפתחות. שלא ביקש. שלא חשב שצריך. ועכשיו דלת סגורה לגמרי, לא במנעול פיזי, אלא במשהו עמוק יותר, בלתי ניתן לפריצה.
הספל מחמם כפות הידיים. יושב ככה, בוהה.
חושב: יש דברים שאי אפשר להשיב. לא מרוע. פשוט כי הזמן לא נעצר להחלטות שלנו. הוא מתקדם, ואנשים איתו, צומחים, משתנים. ואם פיספסת והאדם שאתה רוצה הולך עם מישהו אחר, זה לא חטא ולא עונש פשוט החיים עצמם.
הניח את הספל.
בחוץ שקט. אפריל השנה נדיב, בלי רוחות, רק ערב חמים.
הבין שעליו להמשיך. לא כי קל, לא כי נרפא, אלא כי אין ברירה אחרת. החיים לא מחכים.
ועוד חשב אם פעם שוב תהיה לו אהבה, לא ידחה. לא כי נהיה חכם, אלא כי יודע איך מרגישה דלת שסוגרים מאוחר מדי.
קם, שטף, הניח בסלסילה.
זה הכל, חשב. אין בו כעס עליה, לא על עומר, לא על הגורל. רק שקט אמת חדה, לא מתוקה, אבל מדויקת.
כיבה את האור, הלך לחדר.
מעמקי מגירה נחה הקופסה. מחר יחזיר ל”אודם”. או שלא. כשיוכל.
