לפני שנים רבות, היו לי כבר שני בנים. הם מלאי חיים, עם אנרגיה שממלאת כל חדר, שובבים עד כדי כך שלא היה חפץ שנשאר שלם מסביבם ובכל זאת, מתוקים וטובי לב. לפעמים היו נתקלים זה בזה, נפצעים, בוכים ואז, תוך רגע, מתחבקים כאילו כלום לא קרה. אנשים מסביב שצפו בהתנהגות שלהם נהגו להדגיש רק את הצדדים הפחות טובים, ותמיד ניסו ללמד אותי איך לחנך אותם “כמו שצריך”. אבל בליבי ידעתי ילדים בגיל הזה צריכים חופש, רק כך יגדלו להיות אנשים שלמים ובעלי ביטחון.
רבים טענו שעוז שלי הוא ילד רגוע ומנומס, ואיתמר לעומתו בלתי רגוע, פזיז מדי, ומהומה אחת גדולה. אפילו אמרו שכשיגדלו, איתמר רק יפריע לעוז. הקשבתי, חייכתי, והבלגתי. אולי יש אמת בדבריהם, אבל מה שהם לא מבינים זה שהבנים שלי משלימים זה את זה. איני יכולה לדמיין אותם אחד בלי השני; אהבתם כזו עמוקה וכנה.
היו מבקשים ממני להביא להם כלב, אבל כלבים תמיד הפחידו אותי. אם כבר חיית מחמד, העדפתי לצב שקטה, איטית, וגם יודעת להגן על עצמה. הצב תמיד נראה לי כחיה שמשלבת יציבות וביטחון, בדיוק מה שחסר לי באותן השנים.
אני ובעלי מעולם לא שיערנו עד כמה החיים שלנו ישתנו עם לידתו של איתמר, הבן השני. כשהתברר לי שהוא נולד חולה, כל הצבעים שבעולם כבו לרגע אחד הרי כל הבדיקות היו תקינות, הלידה התנהלה כראוי, והכל חזיתי לטוב. באולטרסאונד הגורלי, אפילו חלפה בראשי מחשבה להפסיק את ההריון רק לרגע קצר, ואז חזרתי אל עצמי והחלטתי להמשיך. לא קיבלתי תמיכה מאיש אפילו ההורים שלי לא עמדו לצידי. רק בעלי נשאר שם, לטובת שנינו, גם אם לא ידע בעצמו מה נכון. ספגתי הערות, דמעותיי נכלאו בפנים, וחזרתי ואמרתי: “הילדים הם הפרחים של החיים”.
ברוך השם, בעלי אזר אומץ ואמר: “היא תלד, זהו זה”. לאט לאט, בני המשפחה השלימו עם ההחלטה. וכשאיתמר נולד סוף סוף, כולנו הופתענו מהדרך שבה רכש הכל במהירות אחיו עוז הביא לו חפצים, והוא כבר נתן להם שמות. פתאום נצנצה בי התקווה שהכל יסתדר, ואכן כך היה. השנים חלפו, ועם כל זיכרון, אני מודה על השיעורים שלמדתי ועל האהבה שהחיינו כולנו.
