ההרגלים של המשפחה של בעלי מוציאים אותי מהכלים, אני לא מסוגלת לבקר אצלם.
פשוט לא יכולה ללכת לאכול אצל ההורים של בעלי רק המחשבה על זה עושה לי בחילה. זה חזק ממני; לשבת איתם לשולחן, זו משימה בלתי אפשרית. לדבר אני דווקא יכולה, אפילו בנימוס, אבל כשזה מגיע לאוכל לא, תודה. בעלי בכלל לא מבין מה הבעיה, ואם תשאלו את חמותי, היא תגיד לכם שאני “ילדה מפונקת” או “נסיכה” שלא יודעת להוריד את האף.
לפחות, ברוך השם, אנחנו גרים בדירה משלנו. למרבה הצער, לא מרחק מספיק כדי לתרץ ביקורים בטלפון בלבד, ולכן יוצא לי להגיע אליהם מדי פעם. כל פעם זה סרט כל הזמן אני מחפשת תירוץ להתחמק. באופן כללי, למשפחתו יש חיים מאוד רגילים: אבא ואמא עובדים, עם תארים אקדמיים, בית מטופח ונעים. אבל ברגע שיושבים יחד לארוחה, כל הגוף שלי רוצה לברוח. חשוב להבין אני בנאדם די קפדן באוכל: אני לא נוגעת בכפית אם מישהו אחר כבר ליקק אותה, אפילו אם זה בעלי. פשוט לא מסוגלת, שיחיה בשלום.
אם עם בעלי איכשהו הסתדרתי, למדתי “לבלוע” דברים, עם ההורים שלו בלתי אפשרי. הכל אצלהם כל כך פשוט אולי פשוט מדי. נגיד, חמותי מערבבת סלט בקערה, טועמת מלח, מלקקת את הכף ומחזירה לסלט. זה אמור להיות בסדר? נראה לה “מצחיקול”?
עוד דוגמה הם מחבבים ערק, ואני תמיד מביאה יין כי זה מה שאני אוהבת. חמותי לוקחת בלי בושה מהכוס שלי לגימה “רק כדי לטעום”. מה נסגר? זה לא הגייני בכל קנה מידה. היא כאילו לא מבינה מה הבעיה. אני מנסה להחליף לעצמי כוס, אבל לפעמים היא מהירה ממני. החמותי, לעומת זאת, תמיד זורקת הערה לא במקום מין תחרות לראות מתי אצלול. בעלי מנסה להגן, אבל אף אחד לא שם עליו.
יש לחמותי גם קטע של לשפוך בחזרה מרק לא גמור מהצלחת לסיר ולשים אותו למקרר, כי “מה פתאום לזרוק, זה טרי לגמרי”. זה כולל גם סלטים שנותרו בצלחות של אורחים אחרי חגיגות. ככה קורה שאני לא נוגעת אצלם בבישולים של אתמול; מי יודע מאיזה צלחת הגיע.
סיפור נוסף שמפיל אותי כל פעם: כשהיא מטגנת משהו, היא יורקת על המחבת כדי לבדוק אם חם. סליחה, יש מיליון דרכים יותר סבירות ואסתטיות לבדוק חום של מחבת. חמותי מסבירה שהחיידקים נשרפים אוקיי, אם את אומרת. אבל התמונה הזאת לא עוזבת אותי.
והגראנד פינאלה נתנו לכלב ללקק את הצלחת. נשאר קצת תבשיל והם פשוט הורידו לקערת הכלב, שיירים, ליקוק, אחר כך הכל ישר לכיור יחד עם הכלים של כולנו. כאן כבר התפוצצתי. איך אפשר לאכול מצלחת אחרי הכלב? כולם מסתכלים עליי כאילו אני משוגעת, ומסבירים שהכלים עוברים שטיפה יסודית, אז מה הבעיה. מציעה לחמותי: “אם הכל כזה נקי, למה לא תשטפי לי גם את קערת הכלב ואוכל ממנה?” היא נפגעה עד עומק נשמתה. הכל היה ברוח טובה, לפי ההיגיון שלה קערה שטופה היא קערה שטופה! בעלי כמובן טען שיצאתי מגזימה, אבל אני בטוחה שצדקתי.
בקיצור, אין לי חשק להגיע שוב להורים של בעלי. אם לפחות הייתי יכולה פשוט להביא אוכל משלי ולשבת עם הקופסה בצד, אולי עוד הייתי באה, אבל אז ברור שכל החגיגה נהרסת וחמותי תיעלב לשנה לפחות. ואני לא רוצה להרוס לבעלי כי כשאני לא באה, הוא כל היום עסוק בלחשוב למה ומתי, אבל אני פשוט לא מסוגלת.
החלום שלי? לעבור לירושלים או לפחות לחיפה כמה שיותר רחוק, רק שלא אצטרך לראות שוב את המטבח של חמותי. באהבה אני יכולה לדבר איתה בטלפון, אבל להגיע אליה? עדיף כבר צום יום כיפור מראש.
