המנהגים של המשפחה של בעלי מוציאים אותי מדעתי, אני לא מסוגלת לבקר אצלם.
אני פשוט לא מצליחה ללכת לביקורים אצל ההורים של בעלי, כבר מהמחשבה על חלק מהמנהגים שלהם יש לי בחילה. זה חזק ממני השהות סביב שולחנם ממש דוחה אותי. אני מוכנה לדבר איתם, אך לשבת לארוחה? פשוט לא מסוגלת. בעלי בכלל לא רואה את הבעיה, וחמותי משוכנעת שאני סתם מפונקת ותמיד עושה טעויות של “נסיכה”.
ברוך השם, אני ובעלי חיים בנפרד, אבל לצערי, אנחנו לא מספיק רחוקים מההורים שלו בשביל שאוכל להסתפק בשיחות טלפון בלבד; לכן אני נאלצת להגיע אליהם לביקורים. כל ביקור כזה הוא עינוי קטן עבורי, אני תמיד מחפשת תירוץ לא להגיע. נכון, המשפחה שלו לכאורה רגילה אבא ואמא, שניהם עובדים, שניהם אנשי לימודים. הבית שלהם מטופח ונאה, הכול בסדר עד ארוחת הערב שם אני פשוט מתכווצת. אני די בררנית, אודה על האמת: אף פעם לא אטעום משהו מהכף של בעלי אם כבר ליקק אותה. לא מסוגלת, אפילו אם אנסה…
עם הזמן, אני איכשהו מתרגלת לבעלי, אדם שמתקרב אליי, אבל להוריו אני לא מצליחה להתרגל. המצב שם מאוד ישיר למשל, חמותי מערבבת סלט גדול בקערה, טועמת מלח, מלקקת את הכף ותוקעת אותה חזרה לסלט. פשוט “פיכס”.
או, נגיד, הם שותים ערק או ויסקי, ואני בדרך כלל קונה לעצמי יין טוב. חמותי בלי למצמץ לוקחת מכוס היין שלי ולוגמת, רוצה לטעום. למה? זה פשוט לא היגייני. היא בסך הכול מישהי זרה. אני מנסה להחליף כוס בשקט, אבל זה לא תמיד מצליח. החותן שלי לא נשאר חייב הוא מתבדח על חשבוני כל הערב, לפעמים לא מנומס בכלל. בעלי מנסה להרגיע, אבל לא משנה הרבה.
עוד דבר: חמותי אוהבת להחזיר אוכל לא מטופל לכלי המקורי. אם חיממה מרק ולא סיימה, שופכת מהצלחת בחזרה לסיר ומכניסה למקרר ואם אין שם כבר מיונז או רסק. זה תקף לגבי כל האוכל, אפילו סלטים שנותרו בצלחות האורחים אחרי מסיבה. בגלל זה, אני לעולם לא אוכלת אצלם אוכל שלא בושל ממש עכשיו תמיד קיים סיכוי שיש שם שאריות מצלחת אחרת.
והשיא: היא יורקת על המחבת לפני טיגון, ככה בודקת אם היא חמה מספיק. יש מיליון דרכים לבדוק חום. למה דווקא ככה? לדבריה, בכל מקרה לא נשאר כלום בחום כזה, אז אין בעיה. אבל אני פשוט נגעלת, זו התמונה שלא עוזבת אותי.
ומה ששבר אותי לגמרי: אחרי אחת הסעודות, נשארה קערת תפוחי אדמה עם גולאש, מה עושים? שמו את הקערה על הרצפה ונתנו לכלבה ללקק. אחרי זה, שמו את אותה קערה בכיור עם שאר הכלים, כאילו כלום.
לא יכולתי לשתוק והתפוצצתי: מבחיל אותי לאכול מכלי שהכלבה ליקקה. כולם הסתכלו עליי כאילו נפלתי מהירח, ואמרו שבסוף הכלי נשטף טוב. נו באמת, לא איכפת לי לכלבה לא אמורים לתת לאכול מצלחות של אנשים. הצעתי בצחוק מר את חמותי שתשטוף לי את הקערה של הכלבה, ונראה אותה מגישה לי מזה. היא נפגעה עד עמקי נשמתה. מה אמרתי כבר? לפי ההיגיון שלה באמת אין בעיה, הרי הכל נשטף.
בעלי טוען שהגזמתי אבל אני משוכנעת שאני צודקת.
אני באמת לא רוצה לבוא יותר לארוחות אצלם. אולי אבוא עם אוכל משלי, אבל זה כבר יעכיר את האווירה ויפגע בחמותי. אין לי מושג מה לעשות. לא רוצה להעמיד את בעלי במצב בלתי אפשרי אם לא אבוא, יתפרק לו הלב, ואם אגיע, אני סובלת מכל רגע.
החלום שלי הוא לעבור דירה לעיר אחרת, בשביל להימנע מהביקורים האלה. לדבר איתם בטלפון אני יכולה אבל לפגוש אותם פנים אל פנים? פשוט לא מסוגלת.
