תמר, כרוכבת על הספה, חיבקה את ידיה למרפקיה והציבה אותן על קיבעה התחתון. הכאב היה חודרני, מציק וזכיר לה מה שמחכה. כל פעם אותו תסריט: כאב חד, דימום, קריאת אמבולנס, חיזוק במרפאת חירום, אשפוז והתחושה הריקה בפנים. זה היה הפלה, אין שום ספק. הפלה שלישית בשנתיים האחרונות, לפני כן הריון שהשתקף, ולפני שהכל ניתוח קצה. ניתוח שעד היום משלם לו על כך חוסר היכולת להפוך לאמא.
מתוך כאב, תמר לחצה על הטלפון והזינה את מספר האמבולנסים. חצי שעה לאחר מכן הועלתה במקצועי, ובדרך לחזה את מתן, בעלה, כדי ליידע אותו שלא ימתין לה לארוחת הערב.
שוב? שאל מתן, ותמר לא השיבה. דמעות של ייאוש ותסכול זרמו על לחייה; כמה פעמים אפשר לעבור זאת? למה תמיד אותו דבר? האם תמר מודעת לשורש הבעיה? אילו לא הייתה נוהגת לניתוח על ידי רופא משונה, אולי האושר היה מצמיח. הם עם מתן יכלו היה לגדל ילד כבר חמש שנים, אך הילד לא נולד וכעת נראה שהוא לעולם לא יגיע.
איך זה כואב! נִשְׁמעה בקול מתוח, והרופא רק כיוונן את הזרקה והביט ברצינות חסרת רגש.
יומיים במרפאה נמתחו לאיןקץ. לבסוף קיבלה פטור, ומתן הגיע עם זר פרחים, בדיוק כמו בתסריט הקבוע.
את נראית חיוורת, אמר, ותמר חייכה בחולשה. אין סיבה לחגיגה היא לא יכלה להביא לו ילד, וזה היה ברור מאליו.
בנסיעה חזרה, ישבה לצדו של מתן, מחזיקה בידיה זר ורוד יפה, והפנתה אליו את דבריה:
לא רוצה עוד לנסות. אינני יכולה ללדת לך ילד.
אל תאמרי כך, ייתכן שעדיין יצליח, ניסה למרוח מתן, אך היא רק חייכה בחיוך מרוסק.
אתה באמת מאמין בזה? חמש שנים של חיפוש. כמעט שלושים לי, אתה כמעט שלושים וחמש. די, נמאס לי לשחק בתפקיד האמא המיוחלת. הרופאים אומרים שאין סיכוי, אולי הגיע הזמן לשמוע אותם.
תמר, יהיו לנו ילדים, התנגד מתן, תזכרי את דבריו של פרופסור רזניץ. הוא אמר שיש סיכוי אם נשמרים כל ההוראות שלו.
ואיפה הפרופסור שלך? שאלה תמר בחוסר סבלנות. הוא כבר איננו בחיים, וההוראות שלו נעלמו איתו! מספיק, מתן, די. אינני רוצה לעגום אותך, ולא את עצמי.
מה את מבקשת לומר? שאל בעלה בקו משוכנע, מבלי להסיט מבט מהמכנסיים.
תמר נשמה עמוק והביטה מהצד.
בואי נפרד. תמצא אישה שתתן לך ילד, ויהיה לך טוב. אינני ראויה לסבלנותך, לחיבה שלך. אני ריקה, החיים אינם יכולים להתקיים בתוכי, אני חסרת ערך.
הדמעות גלשו למורד גרונה. מתן לקח את ידה, נקרע על שפתיו:
אל תדברי שטויות. נעבור את זה. יש אנשים שמחיים בלי ילדים, גם אנחנו נוכל. האושר אינו רק בילדים.
והכמות שלהם, קראה תמר בעיניים מלאות דמעות, זה מספיק, מתן. אל נגרום לעצמנו לעוד מצוקה.
אל תוציאי אותי משמחה משפחתית, חזר מתן, קוטע אותה.
זה היה הלב של מתן אהבה אינסופית לאשתו, סובלנות כלפי משבריה, נכונות לשאת עוד, רק בשביל שהיא תהיה קרובה. הוא חתר אליה במשך זמן רב, חצה מחסומים, דחף מתחרים, וכשהיא הפכה לאשתו, החליט שהשום דבר אחר לא נדרש לשמחתו רק קצה קטן של שמחה, שהעתיד לא היה מוכן להעניק לו ילד.
מתן הכיר את סיפור חייה של תמר: לפניו נשאת על ידי גבר מבוגר, שנאלצה לעבור בו בחתונה שהורה עליה אביה, טיראנוס. מבוֹדה היא ביצעה ניתוח הפלה ככפייה. זו הייתה תחילתה של הסדרה שהובילה למצב הנוכחי, ואין שום דרך לשנות זאת. תמר נשארה נשואה למתן, ואין לה קשר עם האב, כמעט ולא יודעה על אחותה הצעירה.
לא אגיד לי הפתעה אם האב יגרום לה להינשא שוב למישהו מנופח על חשבונו, חשב מתן על העתיד.
אחותה הצעירה של תמר, נועה, בת עשרים ושנתיים, יפה ופיקחנית, הייתה דומה לאחותה הבוגרת, אך נטתה לציית יותר לרצון האב. האב חינך את בנותיו הוא עצמו, והנשים לשעבר לא קיבלו שום גישה לחינוך, כי הוא קבע כך. הוא שלט בילדותו של כל ילד כמו בחברת משפחתו משכה בחוטים, קבע החלטות, ודרש לעשות כראותו.
תמר ברחה מהאב בגיל עשרים וארבע, פגשה את מתן וגיזרה כל קשר עם האב. מאז הוא אסר עליה לדבר עם נועה, ולכן כאשר נועה הופיעה בפתח ביתם, תמר נדהמה.
מה קרה? שאלה מיידית, אך היא לא שמעה מיד את הבטן הבולטת של נועה.
ברחתי מהאב, בכתה נועה ונקשרה לבתי בתשוקה. אחרי שבועיים ממועד השבה מבתי החולים, תמר הרגיעה במקצת, והפתעה חדשה הגיעה.
מה הוא רצה לעשות? שאלה תמר.
הוא רצה רצה שאני אבצע הפלה.
אלוהים, את בהריון! צעקה תמר, מביטה באחיותיה ומחפשת תשובה. ומי הוא האבא?
זה לא משנה, תמר, זה לא משנה. זה באהבה. הוא נשוי, אינו זקוק לילד. האב אמר אם אינני מבצעת הפלה הוא יגרור אותי בכוח למרפאה.
תמר בכתה יחד עם נועה. נועה הייתה רכה, חסרת מגן, כמו מזכרת של משפחה. לא נראו זה מזה חמש שנים, ונועה הפכה מציפור האן-הפוך לברבור אמיתי. אך שליטת האב המשיכה לפגוע, ותמר חששה שהיום הבא נועה תחזור לביתו של האב. זה היה אסור.
מתן קיבל את הגעת האחות הצעירה ללא התנגדות. מעולם לא התנגד להחלטות של תמר; אהבתה אליו הייתה עמוקה מדי כדי ליישר קו עם התנגדות כלשהי, והיא אף פעם לא ניצלה זאת בנזק למערכת המשפחתית.
כמובן, עברו יותר משבוע, ונועה החליטה שלא יכולה להמשיך להכאיב לאביה בחוסר נוכחותה.
אני לא אציב אותך לדרך! קראה תמר, תופסת את נועה בידיה. האם אתה רוצה שהאב יעשה לך רע יותר, לילד? תחשבי על העתיד, על הילד.
כבר מאוחר לבצע הפלה, הוא לא יוכל לאלץ אותי, השיבה נועה בבטחון, אף רופא לא ייקח אותי בשבוע אחד ועשרים.
אבל הלידה המלאכותית עלולה לגרום! חזרה תמר. את לא תביני. יוסיפו משהו לתה, ואת תתחילי ללדת. אתה יודע מה התחושה? לא, את לא יודעת! ואני יודעת!
בתוקפנותה, תמר שכנעה את נועה בנכונותה. האחות הצעירה נשארה, אך המשיכה לחשוב על אביה ולהאשים את עצמה.
נועה יולדה בחודש יולי, וזו הייתה ההזדמנות לחזור הביתה. תמר תפסה את הילד, חיבקה אותו חזק:
לא אתן לו לקחת את הילד הזה מהאבא הרשע! אם אתה רוצה, לך, לא אתן לסרוגי שלי.
נועה השיקה כתפיים:
טוב, זה לא היה מה שצריך, האב רק רצה שאחזור בלי ילד. את עדיין חלק מהמתנה שלו, קחי את הילד הצעקני הזה.
תמר ידעה שנועה סובלת מדיכאון פוסטלידה. שבוע או יותר יעברו, והיא תסעף חזרה אל הילד. היא נהנתה להחזיק בחור קטן, להריח את ריחו, לשמוע את צרצוריו.
את יודעת שהוא ייקח אותו, אמר מתן בזהירות, יום אחרי יום נועה תחזור ותחפש את הילד.
אני מבינה, השיבה תמר, אך בפנים היה כאב גובר. על פי ניירות, הסרוגי של שלושה חודשים לא היה שלה, ולא הייתה שום ערבות שהאב ייבוא.
כך קרה. האב התקשר לתמר, צעק בטלפון ודרש ממנה להחזיר את נכדו:
אם לא תחזירי לי את הנכד, אפגע בכם, בך ובאישך.
תמר שמעה את קול האב והקפאתה, והמתינה לבואו של ההורה. היא רצתה לתפוס את הילד, לשאת חפצים ולברוח מן העיר. אילו לא היה מתן, שהיה מוכן להגן עליה במחיר נפשו, היה היא נעה מייד. היא הייתה מוכנה לעמוד מול האב, אך פחדה ממבטו. הפגישה לא התרחשה.
במקום זאת, אירעה תאונה נועה והאב נסעו ברכב שלהם, מתרחשה משקעת ונהרגו במקום. הילד, סרוגי, נותר אצל תמר, והיא טיפלה בקבלת האפוטרופוס על הנכד. אף אחד אחר לא טען עליו, ולכן לתמר נפתחה פתח של ילד. היא ראתה בזה הזדמנות אחרונה. מתן לא התנגד, הוא הבין שאין ברירה אחרת.
הסיבובים במשרדים נמשכו זמן רב; תמר נאלצה להיכנס למספר גורמים כדי להשלים את ההליך. היא התגעגעה לאחותה, חשה רחמים כלפי האב, אך במקביל הייתה לה ילדה בן שהייתה יכולה לראותו כבנה. הוא היה כמעט כמו שלה, והיה דומה לנועה.
בזמן שהעסק במשרדים הלך, תמר שכחה את תוריה הקבוע לרופא נשים. האישה הרופאה ביקשה ממנה לבדוק:
יש לך בעיות מעוכבות?
תמר השיבה:
יש, אבל הלחץ הוא זה שמוביל לי לחשוב על כך.
מהי הלחץ! קראה הרופאה. ביצעת בדיקת?
תמר שלפה ראש:
לא.
רוץ לאולטרסאונד! ציוותה הרופאה.
זה היה הריון שהמתין לה כבר זמן רב לא רק הריון, אלא יותר משניים עשר שבועות.
זו הפעם הראשונה שאת נושאת עד שלב כזה, אמרה הרופאה, סימן טוב. שמרי על עצמך.
מה? יש לי תינוק ביד!
יש לך תינוק בפנים! והבעל קיים, הוא יטפל באחד בזמן שתגדלי את השני. הסתכלי על המסך! תינוק בריא בתוכך, הוא ראוי לחיים.
תמר הסכימה. אחרי שני חודשים יצאה מהמרכז הרפואי עם הריון שמור ובטחון שהכול יהיה טוב. ברכה קיבלה את מתן עם זר פרחים, והיום נוסף עגלה. בעגלה היה סרוגי, חייך כשראה את תמר. היא חייכה, נגעה בבטנה, חיבקה את בעלה ואז את בנם. בפנים נודעה קולם של בת שיבוא לשנה קרובה. הזדמנות אחרונה, הזדמנות שמחה, מימוש חלום ותקווה לעתיד טוב יותר.
