ההורים של בעלי משוטטים בין הצללים של המציאות, לא מצליחים להניח לנושא הם מחברים אותו אל גרושתו כל פעם מחדש. את לא מבינה? הרי יש להם בן משותף! אמא שלו נושפת את המילים כמו רוח ים של חורף.
אני אישה לגבר שמשפחתו מסרבת להשלים, כבר שנים, עם העובדה שבנם התגרש. ארבע שנים חולפות כאילו היו רק יום סתיו מתעתע. הם לא נמאסים להשתוקק לפיוס. לפני שלוש שנים נישאנו, חיים שלווים נרקמים בינינו.
חמותי מנגנת שוב ושוב על מיתר של חרטה: היא סבורה שבנה היה פזיז כמו ילד שנכנס למים קרים. עליו, כך היא אומרת, לעשות הכול כדי לבנות מחדש קשרים עם הבית הקודם. כי הבן הקטן עוד שם.
כשפגשתי את אלעד, הוא כבר עבר את הגירושין. כביכול הסכמה הדדית, כך שמעתי. והיא מזמן מצאה לה גבר אחר, אולי אותו מישהו ההוא היה הסיבה להתפוררות היחסים.
אולי טעינו כאשר התחתנו. אמא שלי לחצה: “הגיע הזמן, יש לך ילדה בדרך, מה תעשה?” אבל לא הייתי מאוהב, רק הייתי בן-לוויה. אלמלא ההריוןלא הייתי נושא אותה. כך סיפר, עיניו לא מתרכזות בי אלא באבק ברחוב.
לא חששתי ממנה, מהגרושה. בהתחלה רק התבוננתי בו מקרוב: ראיתי שהוא לא נמשך לאחור, אל החיים הקודמים. אדיש אליה, כמו אל יונה בשוק. היא, מצידה, עסוקה בבעלה החדש. מדברים רק סביב הבן המשותף.
אך החמות, רחל, לא מצליחה להבליג. גם אביו, שמואל, לא. נסיונות פיוס צצים כמו פטריות אחרי גשם. והקשר שלנו מתקבל כגרגר חול בעין.
“את עוד צעירה, כל העתיד לפנייך, למה את נטמעת במשפחה זרה?” שואלת רחל כשאנו לבדן.
עניתי שלהיות אשתו אינו אומר להתערב. אם אלעד היה נשוי, הייתי שומרת מרחק. עכשיו הוא חופשי. רצתה לומר משהו, ואז נכנס אלעד ודבריה נשתתקו. אז הבנתי שלא אצליח לבנות יחסים טובים איתה. אבל לא הצרתי על כך.
נישאנו ועברנו לגור יחד. קשרינו עם החמות והחם דלילים. רק באירועי משפחה מכריחים, אני נאלצת להקשיב לה נאנחת על המשפחה שעזב. אלעד מנסה להרגיע אותה אך לשווא, כמו להילחם בגלים בידיים.
לא מיהרנו להביא ילדים. לא ראיתי את עצמי אמא, ובעלי כבר אבא. חמותי מרוצה, יש לה נכד. כשהתגרשו, היא נרתמה ברוח ובנפש: מזמינה את הגרושה לחגים, מחמיאה לכל מעשה שלה, כאילו הייתה גיבורת ספר.
הגרושה אדישה, כאילו היא בתפאורה של הצגה. מגיעה, מתיישבת, וכלום. האדישות ניכרת.
רחל מנסה לעורר את אלעד לקנאה מאשתו לשעבר, וגם אותי עליו. מתקשרת אלי: “את יודעת איפה אלעד?” לא ידעת?היא מניחה שנפגש איתה. או דוחפת אותו אליה. המציאות מתערבבת בינה לבין חלום.
הקנאה אינה מנת חלקי, אבל כל זה שוחק. כשמסתכלים על אלעד ואשתו לשעבר מרחוק, רואים שאין ולא יהיה שם דבר. אבל הילד המשותף לא מפשט את הדברים. אלעד מעביר שקל לחדש לגרושה, מדבר עם הילד, לפעמים מביא אותו אלינו. הגרושה אינה איריס השדה, לא דורשת, לא מונעת קשר. מתנהלת נורמלי, כמו כל אחד במקומו. יחסים מתורבתים. מה שלא עבד, נפרד וכל אחד בדרך שלו. כבוד הדדי שורר.
אבל רחל מתעלמת. ממשיכה לרקום מזימות כמו עכביש. מתי תחדל? מתי תבין? אלעד אומר: “אולי אם תלדי לה נכד, הכל יירגע.” אבל החלום שלי בועט שלא ושוב הכל מסתובב, כמו ברחוב מתפתל של לילה ללא ירח.
