ההורים של בן זוגי הם די מוזרים בעיניי. אני יכולה להתגאות בפני אחרים שהם מעולם לא ניסו להתערב בעניינים של המשפחה שלנו ושכיבדו אותי כאילו הייתי בן משפחתם, וזה משהו שאני בהחלט מעריכה. ועדיין, יש לי גם ממה להתלונן הם מאמינים בכל לבם שאדם צריך להסתדר לבד, למרות שהם די אמידים וקיבלו ירושה משמעותית מהמשפחה שלהם. אני מבינה את החשיבות של עצמאות, אבל קשה לי לא להרגיש שהם יכלו לעזור קצת, במיוחד כשאנחנו משפחה אחת.
יש להם עוד שני דירות בתל אביב, שאף אחד לא גר בהן בגלל שיפוץ לאחרונה, וכשניסינו לרמוז שהיינו שמחים לגור שם, פשוט התעלמו מאיתנו. בעקבות כך, אנחנו נאלצים לעבור מדירה שכורה אחת לשנייה כל הזמן. המשפחה שלי לא יכולה לעזור כלכלית ההורים שלי גרים במושב עם אמצעים מוגבלים מאוד. נראה כמעט בלתי אפשרי לחסוך לדירה משלנו כשבמצבנו הנוכחי ההכנסות שלנו מספיקות בקושי לכיסוי שכר הדירה והצרכים הבסיסיים, ואין לנו כמעט כסף לחסוך או להנות מפנאי.
ניסיתי להסביר ולשתף את חמותי בקשיים שלנו, סיפרתי על חוסר היציבות שהילדים עוברים בגלל המצב שלנו ועל האתגרים הכלכליים, אבל התגובה שלה הייתה מאוד מאכזבת. היא האשימה אותנו בכך שיש לנו ילדים קטנים מדי וטענה שאנשים אחראיים שמים קודם כל את הנדל”ן ורכושם. כאב לי לשמוע איך היא דוחה את הדאגות שלנו ומאשימה אותנו בקשיים שלנו.
אני כל הזמן מרגישה קרועה מצד אחד אני לא רוצה להרוס את היחסים בינינו, ומצד שני ברור לי שהם שמים את הנכסים שלהם מעל רווחת הנכדים שלהם. הם עוזרים לנו מדי פעם עם שמירה על הילדים, אבל אינני יודעת איך לבנות מערכת יחסים בריאה עם אנשים שמעדיפים את הנוחות שלהם על פני המשפחה של הבן שלהם.
יחד עם זאת, אני מבינה שהם כבר בגיל מבוגר ואולי בעתיד הם יצטרכו עזרה מאיתנו. אולי אז יבינו את הקשיים שאנחנו עוברים ויבקשו את תמיכתנו. עד אז, איני יודעת כיצד להתמודד עם המצב הזה אני מתלבטת בין הרצון לשמור על היחסים ובין האכזבה מהאדישות שלהם לבני משפחתם.
