תקשיבי, כבר יותר מעשר שנים שאני לא מדברת בכלל עם ההורים שלי ולא עם אחותי הגדולה. כבר הרבה זמן הבנתי שפשוט הייתי הילדה שפחות אהבו. אצלם הכול היה כזה: הכול לאחת, כלום לשנייה. אני זוכרת טוב; הייתי בת שבע עשרה כשאחותי הגדולה, גילי, נכנסה להריון, התחתנה, והתחילה את החיים שלה. ואז, כשהגעתי לגיל שמונה עשרה, ההורים שלי החליטו לתת לגילי דירה של שני חדרים. תכלס, היו אז צעירים ומסודרים כלכלית, אז נדיבות לא הייתה חסרה השקיעו בשיפוץ וקנו לה רהיטים חדשים.
תוך כדי שאני רואה את זה קורה, התחיל לכאוב לי בלב. אז בסוף אספתי אומץ ושאלתי אותם: גם לי תיתנו דירה? הם חייכו בגמלוניות וענו: את עדיין לומדת באוניברסיטה, נדבר על זה ביום שתבני משפחה. עברו כמה שנים, הגעתי לגיל עשרים ושתיים, סיימתי תואר, ורציתי קצת עצמאות מהקיבעון של ההורים. בתמימות העזתי להעלות שוב את הנושא אבל אז המשפחה שלנו כבר לא הייתה במצב הכלכלי המתוק כמו שהיה. העסק שלהם קצת התרסק. אמרו לי: כשכבר לא נהיה פה, הדירה הזו שלך. אפילו יותר שווה מזאת של גילי שלושה חדרים והיא שווה יותר. בינתיים כולם גרים כאן יחד תעזרי לנו בזקנה.
ישבתי וחשבתי איך בכלל אפשר לעגן דבר כזה בחיים? הרי לאחותי יש זכויות בירושה על הדירה הזאת. ניסיתי לשאול בעדינות: אתם רוצים שאתבצע רישום דירה על שמי? אתם סומכים על זה שאחותי לא פתאום תרצה גם חלק? הרי כבר קיבלה אחת, מה יש לה לחפש אצלי? בלב שלי, ידעתי שאף פעם אי אפשר באמת לסמוך. בסופו של דבר, לאורך השנים, ראיתי איך הם פשוט מעריצים אותה. גם כשבעלה של גילי נכנס לחובות, עם כל הצרות הכספיות, ההורים שלי ישר נרתמו ועזרו להם במלא כסף אף פעם לא חשבו לתת לי משהו דומה.
והנה, עוברות עשר שנים ואני לגמרי מרוחקת מהם. אחרי שאמרתי להם שנדרשת חתימה מסודרת, הם נעלבו וכעסו, והחליטו לא להסכים. הכול התפוצץ, והחלטתי לשכור לעצמי דירה בתל אביב לגמרי לבד, סומכת רק על עצמי. אף פעם מאז הם לא הרימו אליי טלפון, לא ניסו להחזיר איתי קשר. אז זהו, היום כל החיים שלי אני בונה רק מעצמי ולטובת עצמי.
