לפני שנים רבות, גדלתי במשפחה גדולה בכפר קטן בארץ ישראל, השנייה מבין עשרה ילדים. עוד מילדות נאלצתי לשאת באחריות רבה: בישול, כביסה, שמירה על אחיי ואחיותיי הקטנים, עבודה בגינה וטיפול בעדר הכבשים שלנו. העבודה לעיתים קרובות התישה אותי כל כך, שהייתי נרדמת תוך שניות מרגע שנשכבתי על המיטה הצנועה שלי.
כשעמדתי על סף הבגרות, הורי החלו ללחוץ עליי להינשא. הייתי מבחינתם עוד “פה להאכיל”, והם החליטו שעליי למצוא בית משלי. מבלי להתחשב בדעתי, שידכו לי את יהודה, גבר בן עשרים ושבע מירושלים, שגר עם סבתו הנכה. לאחר החתונה עברתי לביתו ומצאתי שגם חיי החדשים אינם שונים כמעט מהקודמים רק שכעת טיפלתי בסבתו של יהודה במקום באחיי.
יהודה היה המפרנס, אך יחסו אליי היה קשה: הרים עליי את קולו, העליב והשפיל אותי בלי סיבה. כעבור חצי שנה נפטרה אותה סבתא, ונשארנו רק שנינו.
לימים, נולדו לנו בת גילה, ובן ברק. גילה תמיד הפגינה כלפיי רוך ואהבה, בעוד שברק הלך ונספג באכזריותו של אביו. בתוך המציאות הקשה מצאתי נחמה כשגיליתי בתוכנית טלוויזיה תחביב ישן עשיית נרות בעבודת יד. החלטתי לנסות והקדשתי חסכונותיי למכשור הדרוש. יהודה לעג לי וניסה להוריד את רוחי, אך הנרות שייצרתי החלו להיות מבוקשים בשכונה, והתחלתי להרוויח שקלים משלי.
השנים חלפו, הילדים גדלו. גילה לא הפסיקה להראות סימני חיבה והערכה, בעוד שברק המשיך לדבוק בבוז ובזלזול שראה אצל אביו. עסק הנרות הלך והתרחב, ומעמדי הכלכלי התחזק. יום אחד רכשתי לעצמי חצאית פשוטה מכספי, ויהודה פרץ בצחוק לעגני. אותה תגובה הציתה בי משהו, והבנתי כי איני מוכנה להמשיך לחיות כך.
באותה תקופה ילדיי כבר היו בשנות השלושים לחייהם, ואני עדיין לא מלאו לי חמישים. אספתי את כל חסכונותיי, שכרתי דירה משלי בתל אביב, ביקשתי להתגרש מיהודה, והמשכתי לפתח את העסק שלי. רציתי חיים שלווים לעצמי, בלי אלימות מילולית והשפלות על כל צעד. לא היה בי כעס, רק החלטה איתנה לחיות חיים טובים ונעימים, כמו שמגיעה לכל אחת.
