גדלתי במשפחה גדולה במושב בצפון הארץ, השני מבין עשרה אחים. מהילדות נאלצתי לקחת על עצמי המון אחריות לבשל, לכבס, לטפל באחים הקטנים, לעבוד בגינת הירק שלנו ולהשגיח על התרנגולות. העבודה הייתה אינסופית, וכמעט בכל ערב נרדמתי על הכרית עוד לפני שהתכסיתי.
כשהגעתי לגיל שמונה עשרה, ההורים שלי החלו ללחוץ עליי לחתונה, ראו בי “פה נוסף” בבית שצריך למצוא לו שידוך. מבלי לשאול לרצוני, קבעו לי חתונה עם בחור בן עשרים ושבע, ירון שמו, שגר בחיפה עם סבתו המשותקת. אחרי החתונה עברתי לגור אצלם, וגיליתי שחיי נשארו כמעט אותו הדבר רק שכעת טיפלתי בסבתא של ירון במקום באחיי הקטנים.
ירון הפך למפרנס הבית, אך התייחס אליי בגסות, מרבה לצעוק ולהעליב אותי ללא סיבה נראית לעין. לצערי, חצי שנה לאחר מכן, סבתא שלו נפטרה ונשארנו רק שנינו.
עבר זמן ונולדו לנו ילדה וילד מירב הייתה מחבקת אותי תמיד ומרימה לי את המורל, אבל נדב הלך בדרכי אביו והיה מתייחס אליי בזלזול. בימים הקשים מצאתי נחמה בצפייה בטלוויזיה וגיליתי תחביב חדש יצירת נרות מעוצבים בעבודת יד. החלטתי לנסות לפתח מזה עסק קטן, והשקעתי את החסכונות שלי ברכישת ציוד. ירון זלזל בניסיון שלי, אבל הנרות שלי הפכו לפופולריים, והתחלתי להרוויח שקלים משלי.
השנים נקפו, הילדים בגרו, מירב המשיכה לגלות חום כלפי, בעוד נדב המשיך להעתיק את ההתנהגות הפוגענית של ירון. העסק שלי התרחב, והצלחתי לחסוך סכום יפה מההכנסות. יום אחד, כשירון לעג לי על כך שקניתי לעצמי חצאית חדשה, הרגשתי שמשהו נשבר בי. הבנתי שנמאס לי.
באותה תקופה הילדים כבר היו בשנות השלושים לחייהם, ואני עוד לא מלאו לי חמישים. אספתי את כל הכסף שחסכתי, שכרתי דירה קטנה בתל אביב, ביקשתי גירושין מירון והמשכתי לפתח את העסק שלי. יותר מכל, רציתי שלווה בלי השפלות, בלי מריבות. לא היו בי כעסים, רק החלטה פשוטה: להחזיר לעצמי את הזכות לחיים טובים.
בסוף המסע שלי למדתי שאין מחיר לחירות נפשית, ושרק כשאנחנו מחליטים להעריך את עצמנו, גם החיים מתחילים להאיר לנו פנים.
