נדחקתי אל תוך האחריות להיות הגדולה במשפחה רחבת-הידיים שלנו, מה שכלל לקחת על עצמי את כל עבודות הבית ולדאוג לאחים הקטנים שלי. זה לא היה תפקיד שבחרתי, אלא משהו שנכפה עלי. בבית הספר ובשכונה נהגו להקניט אותי שוב ושוב על כך שאני תמיד מוקפת בילדים צעירים. בכיתי ולחצתי לעצמי הבטחות שלא יהיו לי ילדים משלי לעולם. אבא שלי הגיב להבטחות שלי באלימות פיזית, והיה אומר במרירות שהוא “מחנך אותי בכוח”. בסיום כיתה ט’, שלחו אותי ללמוד קונדיטוריה, כי חשבו שזה הכרחי שיהיה לי מקצוע ביד. אחרי שסיימתי את הלימודים, התחלתי לעבוד בבית קפה קטן בתל אביב. ההורים שלי הרבו לנזוף בי ודרשו שאגנוב אוכל מהקפה ואביא הביתה, בטענה שזה חובה שאפרנס את המשפחה ושלא אהיה “פראיירית”.
הם שלטו במשכורת ובחיים שלי. זה היה הרגע שבו קיבלתי החלטה ששינתה את כל מהלך חיי. קניתי כרטיס אוטובוס ועזבתי את הבית, התחלתי חיים חדשים בעיר רחוקה. ידעתי שמדובר בבחירה משמעותית, שממנה אין דרך חזרה. בעיר מצאתי עבודה במהירות, התחלתי כשוטפת כלים במסעדה, ושכרתי חדר אצל קשישה בחולון. היא התייחסה אלי יפה, ביקשה שכר דירה הוגן, ואני השתדלתי לעזור לה בכל דבר אפשרי. עם הזמן נבנתה בינינו מערכת יחסים טובה; שמרנו על הדירה נקייה ונוחה, נהנינו מארוחות טעימות יחד והענקנו תמיכה זו לזו.
אחרי תקופה, היא הכירה לי בחור בשם שחר, ובחרנו להתחתן. ההורים שלו הביעו הסכמה. שנה לאחר מכן נולדה לנו בת, נטע, ובהמשך גם בן, איתי. בתוך כל אלו, התחלתי להתגעגע להורים שלי והחלטתי לבקר אותם. אני ובעלי הכנו מתנות, יצאנו לדרך, אך לצערי, ההורים שלי לא העריכו את הביקור בכלל. הם פשוט זרקו אותנו מכל המדרגות וסגרו את הדלת בפרצוף שלנו, מבלי להסתכל אפילו על המשפחה החדשה שלי. הרגשתי פגועה מאוד, ואספתי גם את המתנות איתי. מאז אותו רגע גיבשתי החלטה שלא אפנה אליהם שוב לעולם.
