נשאתי על כתפיי את האחריות של הבן הבכור במשפחה המרובת הילדים שלנו, וכל זה הוביל לכך שכל עבודות הבית ושמירה על האחים הקטנים הוטלו עליי. זה תפקיד שלא בחרתי, אלא כזה שנכפה עליי מגיל קטן. בבית הספר ובשכונה תמיד הציקו לי כי הייתי מוקף בילדים קטנים, והבטחות לעצמי שלא אגדל ילדים משלי הפכו לריטואל שקט בלילות. אבא שלי הגיב לכל ההבטחות שלי באלימות קשה, ואהב להגיד שעשה ממני “שקשוקה”.
בסיום כיתה ט, נשלחתי ללמוד את מקצוע הבישול, מתוך אמונה שאני חייב עבודה “אמיתית”. אחרי שקיבלתי תעודה, עבדתי בבית קפה בתל אביב. ההורים שלי לא הפסיקו להוכיח אותי ואף דרשו שאגנוב אוכל מהעבודה ואביא אותו הביתה שלא אהיה “שפוט”.
הם שלטו במשכורת שלי ובכל צד בחיי. זה היה הרגע שבו החלטתי לשנות הכול קניתי כרטיס אוטובוס, ועליתי לירושלים כדי להתחיל חיים חדשים, רחוק מהמשפחה. ידעתי שזו החלטה שאין ממנה דרך חזרה. בעיר מצאתי עבודה במהירות, בתחילה כשוטף כלים, ושכרתי חדר אצל קשישה ישראלית, שהייתה הוגנת איתי ולקחתי על עצמי לעזור לה כמה שיכולתי. עם הזמן בנינו יחסים טובים; שמרתי את המקום נקי ונעים, נהנינו מארוחות חמות ביחד ותמכנו אחד בשני.
לאחר תקופה היא הכירה לי גבר, ולבסוף החלטנו להתחתן. הוריו קיבלו אותי. שנה אחרי כן, נולדה לנו בת בשם תמר, ואחריה בן נדב. בתוך כל העשייה, פתאום התגעגעתי להורים שלי, והחלטתי לבקרם עם בעלי והילדים. ארזנו מתנות ויצאנו לדרך. לצערי, הם לא הראו שום הערכה פשוט גרשו אותי מהבית, טרקו את הדלת בלי להתבונן בבעלי או בילדים בכלל. נעלבתי עד עמקי נשמתי, אספתי את המתנות ועזבתי. מאותו רגע קיבלתי החלטה לעולם לא אחזור לבקר אותם.
