תמיד הרגשתי שההורים שלי לא הוגנים איתי. הכל התחיל בילדות, כשבעצם גרתי בעיקר עם סבתא שלי בירושלים כי ההורים עבדו קשה מאד כדי לפרנס אותנו. אני זוכרת איך היו משאירים אותי אצל סבתא, והיא היתה לוקחת אותי לגינה, משקה את הגפן ושמה לי רימון על השולחן. אם להיות כנה, סבתא שלי באמת גידלה אותי ואני מוקירה לה תודה עצומה על זה.
היום יש לי בנות משלי, תמר ונגה. אני ובעלי, עודד, עובדים בשתי עבודות כדי שנצליח לחסוך לדירה משלנו בתל אביב. בהתחלה היה לכולנו ממש קשה, פשוט לא הספקנו כלום, ואז ההורים שלי הציעו שנעזור אלה לאלה. הם היו אוספים את הבנות מהגן, שומרים עליהן, לוקחים אותן לשוק הפשפשים ולאירועים בשכונה, ומבלים איתן הרבה.
קצת כמו חלום מוזר, הם הפכו להיות העננים ששמרו על הבנות בזמנים שלא הייתי שם. ידעו בדיוק מתי צריך לאפות חלה או להעיר את תמר כדי לראות דוכיפת בחצר. אבל בוקר אחד אמא הופיעה אצלי, עם קפה שחור ביד ועיניים מלאות תהומות, ואמרה שהם חושבים לעבור לבית קטן במושב רחוק מהעיר. הרגשתי כאילו היא מדברת במילים מבולבלות, כמו בפסוקי תהילים לא פתורים. הגליל רחוק מדי, אמרתי.
“אמא, אני מתחננת, תחכו עוד כמה חודשים… אנחנו ממש קרובים! אם תעזבו עכשיו אני אצטרך לעזוב את העבודה, לא נוכל לגור בדירה משלנו השנה.” קולי נשמע לי לא שייך, כאילו הד שאבד בוואדי. היא הביטה בי ואמרה: “אנחנו לא נשארים בגללך. אנחנו רוצים שינוי וזה מה שיהיה. הגיע הזמן שתטפלי את בעצמך בבנות שלך. כל חייך את סומכת על אחרים. אבל זה לא התפקיד שלנו, את מבינה?”
נשארתי שם, עם מבע עיניים כמו במערת המכפלה, נפגעת אבל שומרת על קור רוח. לא ציפיתי לתגובה הזו, והבטן התהפכה עלי כאילו אכלתי תמרים חמוצים. לא ניסיתי לשכנע אותם, כי פתאום ראיתי הם לא באמת רצו להיות שם. אי אפשר להכריח מישהו ללכת איתך בשביל כל כך ארוך. אני ועודד כבר התרגלנו להתמודד, לטפס על הרי המדבר לבד, ולמצוא כל פעם מחדש דרך לסדר את החיים שלנו.
