ההורים שלי מעולם לא נתנו לי את התמיכה שהייתי כל כך צריכה, אך החברים שלי תמיד עמדו לצידי בכל קושי. אומרים שמשפחה היא לנצח, אבל במקרה שלי זה לא היה נכון. החברים שלי היו המשענת שלי עודדו אותי, תמכו בי ועזרו בדיוק כשלא היה לי למי לפנות.
החברות בינינו התחילה כבר בבית הספר. קבוצת בנים ובנות דנה, רותם, אילן, נועה ועוד הפכה למשפחה אמיתית. כששיתפתי על הרצון שלי להירשם לחוג לציור, ההורים סירבו לממן את זה. החברים התנפלו לעזור: הם תרמו לי בחיוך עפרונות ודפים, ואילן אפילו שכנע את אחותו המעצבת, יעלי, ללמד אותי בהתנדבות.
כשסיימתי תיכון, ההורים שלי כמעט לא התעניינו, אפילו לא רצו להוציא שקל על חגיגת הסיום. החברים, לעומת זאת, לא ויתרו. הם עבדו בעבודות מזדמנות בבית קפה, באולם ארועים חסכו ושילמו בעצמם על המסיבה, דאגו לי לשמלה בעבודת יד, ואפילו עזרו לי עם האיפור והתסרוקת.
כשהגיע הרגע להחליף אוניברסיטה, שוב קיבלתי מההורים אולטימטום: או שלומדת במקום שהם רוצים או שלבד. מי עמד לצידי? לא המשפחה אלא החברים. גרתי אצלם כמה חודשים, עזרו לי באוכל, בהוצאות קטנות, עד שיכולתי לחסוך ולהרשות לעצמי את הלימודים בקמפוס.
לאורך כל החיים, החברים שלי הפכו לכתף היחידה שלי. הם עזרו לי לחסוך למשכנתה בדירה בפתח תקווה, באו יחד לשפץ את הדירה בשבתות, בישלו לי מרק כשהייתי שבוע במיטה אחרי מחלה. אף לא פעם אחת ההורים שלי או אחי טרחו לעשות משהו דומה.
למרות כל הסיסמאות שלהם ש”משפחה זה לתמיד”, כבר ארבע שנים שלא החלפנו מילה. נדמה שאין סיבה לכך כי החברים הפכו באמת למשפחה האמיתית שלי: תמיד שם, תמיד מלווים, תמיד נותנים אהבה ותמיכה כשאני צריכה.
המשפחה שלי היום מורכבת משישה אנשים ארבעה חברים טובים מהתיכון, ועוד שניים מאוניברסיטה. בשבילם אני מודה כל יום. זה הבית שלי יחד, באהבה, בישראל.
