ההורים שלי הציעו לנו סכום כסף גדול אם אכנס להריון, אבל עם הזמן הבנו יחד, אני ובעלי, שנפלנו לעוקץ.

תקשיבי, חייבת לשתף אותך בסיפור האישי שלי, כי אני יודעת שתביני. מאז ומתמיד הייתי בת יחידה, אפילו שההורים שלי תמיד אמרו שחיכו לי הרבה שנים, אף פעם לא הרגשתי ממש אהובה או רצויה. כשהייתי בת 23, הייתי כבר בחודש החמישי להריון, ודווקא אז התחילו לי ספקות – כאילו, האם אני באמת הבת הביולוגית של ההורים שלי? עכשיו תביני, ההורים שלי עברו כבר את השבעים, ותכלס המצב הכספי אצלנו על הפנים. אנחנו משכירים דירה ישנה בפאתי רמת גן, וכל חודש סוגרים בקושי את החודש עם השקל האחרון.
אני ובעלי עמית, שנינו לומדים באוניברסיטה ויחד עם זה עובדים, אבל מה לעשות, זה לא מספיק. פעמיים כבר כמעט קיבלנו צו פינוי מהדירה כי לא הצלחנו לשלם שכירות בזמן, והיינו צריכים ללוות כסף מהחברים. עכשיו אנחנו תקועים עם חוב, כמעט ואין לנו כסף לאוכל, ותמיד במתח מה יהיה מחר. לפעמים ההורים שלי מביאים לנו איזה סיר חמין או מגש קוסקוס בשביל שיהיה משהו חם על השולחן. והם באמת ניסו לדרבן אותנו במיוחד אמא שלי להתחתן, אז לפני שנה לא חשבנו פעמיים, קפצנו לרבנות, עשינו חתונה קטנה ליד הים עם כמה חברים ומשפחה.
ובדיוק אז, ההורים שלי התחילו לחפור על זה שהם רוצים נכדים. אמא שלי לא הפסיקה להזכיר שאני כבר חייבת להיות אמא, אחרת אהיה מבוגרת כמוה כשיהיה לי ילד ראשון. העניין הוא שאני ועמית לא הרגשנו מוכנים, הן רגשית והן כספית – בכל זאת, לגדל ילד במדינה הזו זה לא משהו שעושים בלי לחשוב פעמיים. ואז באו ההורים שלי והציעו דיל שנשמע שווה בהתחלה אם אני נכנסת להריון ומביאה להם נכדה, הם יעבירו לנו סכום כסף גדול, כזה שאפילו נוכל לקנות בית קטן ביישוב בפריפריה.
הרעיון היה שהם יעברו לגור שם, ואנחנו נקבל את הדירה הקטנה והמתפרקת שלהם פה בעיר. נשמע טוב, לא? לא נצטרך לשבור את הראש על שכר דירה, ונשאר לנו כסף לשים בצד ללימודים ולחיים. אמא שלי הבטיחה שהיא תעזור לי עם התינוקת, שאני אוכל להמשיך את הלימודים באוניברסיטת תל אביב ושלא אדאג לכלום.
ההבטחות זרמו, כולל עזרה כספית בהכול מיטה, עגלה, ואפילו כסף לטיטולים. בפועל? הם לא עמדו בשום הבטחה. אפילו חבילת טיטולים ראשונה אף אחד לא קנה לנו. כל ההריון, אמא שלי רק התקשרה ושאלה אם ארזנו כבר תיק ללידה, בזמן שלי לא היה אפילו כסף לבגד תינוק ראשון. לא פעם אמרה לי שעמית צריך למצוא עבודה שלישית. הזכרתי לה שהם הבטיחו לעזור בכסף היא הכחישה, טענה שהם מעולם לא אמרו כזה דבר וקראה לנו חסרי אחריות.
בסוף, כשנולדה שירה הקטנה שלנו, פתאום הם נזכרו שוב בהבטחה לגבי הכסף, אבל אני ועמית כבר הבנו שלא נוכל לסמוך עליהם, והחלטנו לקנות דירה בזכות עצמנו, עם הלוואות, עבודה קשה ועוד קצת עזרה מחברים טובים. לפעמים, כנראה, אנחנו באמת צריכים לסמוך רק על עצמנו, ולא על הבטחות באוויר אפילו שמדובר במשפחה הכי קרובה.