אני ובעלי הצלחנו לבנות את עצמנו בזכות עצמנו, בזמן שאחינו הצעירים קיבלו עזרה נדיבה מההורים שלנו. איננו מרגישים שמגיע לנו משהו מיוחד, אבל גם ברור לנו שהורינו לא חייבים להמשיך ולדאוג כל הזמן לאחינו הצעירים. בכל זאת, יש בי תהייה מוזרה מדוע האהבה שלהם מתאזă în feluri atât de diferite?
בלילה ההוא, ראיתי את אבא שלי בצללית רחוקה עולה בדרך לתל אביב, מתנדנד בין חלום למציאות. הוא מושיט לאחי מפתח נוצץ מפתח למאזדה חדשה שעמדה מבריקה ברחוב דיזנגוף, ואת הקורולה הישנה השאיר לאסוף אבק ברחוב צדדי. אחרי החתונה של אחי, נודע לי שנכנסו יחד עם אשתו אל דירה רחבת ידיים שקיבל מהסבא שלנו דירה עם מרפסת שמביטה על שדרות רוטשילד. ברקע, ידעתי היטב שגילינו רחוק עשר שנים ממני ועד אליו ולמרות זאת, לפני החתונה, ההורים התנהגו אלי כאילו אני מישהי זרה לגמרי, כאילו לא עבר בינינו קשר דם. כשהגיע הבשורה הטובה מאחי, מייד פתחו לכבודו דלתות הדירה הנחשקת, בלי לשאול דבר.
בלבבי, שאלתי פעם את אמא שלי על כל העדפות הללו מדוע? ולמה אף פעם לא קיבלתי יחס דומה עבורי ועבור בעלי? התשובה שלה, שמתנדנדת שוב ושוב בזיכרון המעורפל של החלום, הייתה כמו רחש של מטבעות ישנים: בכלל ביקשת עזרה? היא שאלה אותי בלאות. לא ראית באיזה מצב הבית שלכם? לא שמת לב שאין לכן אפילו רכב? כל כך הרבה פעמים ניסיתי לבנות חיים עם בעלי, רק שנינו, קירות הבית כמעט ריקים, הכסף תמיד בשקלים בודדים. עזרו לנו רק חברים מקריים, על הדרך. כשנולד הילד הדירה הייתה חשופה וריקה, כמו מערה במדבר יהודה. אפילו פחדתי לקרוא לרופא לילד שמא יסמן אותנו בפני משרד הרווחה על המצב העלוב בבית.
ובזמן שאנחנו נאחזים בעשב יבש, גיסתי אחותו של בעלי פרחה כילדה הזהב של המשפחה. ההורים שלה עזבו את דירתם ברחובות, נסעו לגור במושב אי שם בין השדות, רק כדי להשאיר לה את הדירה, שתהיה לה פרטיות. נסיעות אין-ספור, למרות החוסר נוחות. אבל גם אז, בת חלומו של הבית, המשיכה להיות תלויה להוריה אפילו בשביל אוכל. מדי שבוע הגיעו אליה, ממלאים כל סיר, כל תבנית, בשקלים ובסלטים, ואז חזרו אל השקט שבמושב.
יום אחד, בתקופה בה הכול התמזג לאורות גרויים וחסרי היגיון בחלום, מצאתי את כוחותיי לשאול שוב את אמא: למה את נותנת הכול לאחי ולא לנו? קולה נישא כמו רחש גלים על חוף ימה של יפו: את בכלל ביקשת משהו? אני יודעת שהיה לכם קשה, אבל אם לא מבקשים לא מקבלים. משפט חד וצורב, מין רעם שקט שלא יוצא לי מהראש עד היום.
עדיין כואב אותו יחס לא שוויוני, אותה תחושת עוול ותסכול. בעולם שבו ההגיון מתמוסס כמו חול באצבעותיי, אני ובעלי תמיד ניצבים בצל, לא מבינים את הכללים של המשפחה שלנו, חיים בימים שנמתחים כמו דגים בים המלח מתוחים אל תוך לילה בלי סוף.
