תקשיבי, אני חייבת לשתף אותך בסיפור שלי, זה משהו שמלווה אותי עד היום. כשהייתי צעירה, הכרתי בחור שחייבת להגיד הוא ממש קסם עליי. החמיא לי בלי סוף, היה אדיב, התנהג כאילו הוא הגבר המושלם. אבל כמו כל סיפור שמתחיל יפה מידי אחרי שהוא קיבל מה שהוא רצה, פשוט נעלם מהחיים שלי. הפרידה ממנו ממש שברה אותי, אבל אז עוד לא הבנתי באמת מה השלכות של מה שקרה בינינו.
אחרי איזה זמן, הייתי פשוט בהלם גיליתי שאני בהריון. בהתחלה שמרתי את זה בסוד, אפילו מהחברות הכי טובות שלי, לא סיפרתי לאף אחד. אבל אחרי שהבנתי שאני כבר בחודש רביעי וכבר בלתי אפשרי להסתיר את זה, הייתי חייבת, בלית ברירה, לשתף את אמא שלי. היא מיד סיפרה לאבא שלי, והוא פשוט התפוצץ במקום לתת לי תמיכה, רק צעק עליי, האשים והשפיל.
ההורים שלי, מתוך פחד ממה יחשבו השכנים ומה יגידו במשפחה, שכנעו אותי לעשות הפלה, אף על פי שידעו שזה עלול לסכן אותי בריאותית. בסוף לא היה לי אומץ לעמוד מולם, זרמתי איתם, והימים אחרי פשוט בכיתי בלי סוף כל כולי הייתי מלאה רגשות אשמה ובגידה כלפי הילד שלא נולד. עד היום אני מבקשת סליחה מהקדוש ברוך הוא על מה שעשיתי. הרגשתי שהחיים נעצרו לי. כל מה שרציתי זה להיעלם. ההורים שלי, אף פעם לא ניסו באמת להבין אותי. אותם רק עניין שלא תתלכלך להם השם הטוב.
אחרי שנתיים הצלחתי לברוח מהבית. התחלתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב, עבדתי קשה וסיימתי תואר, והצלחתי לבנות לעצמי קריירה שאני ממש גאה בה. היום אני גרה בירושלים, מרוויחה יפה לא חסר לי כלום, לפחות מבחינה חומרית.
העניין הוא, שכמה שלא הצלחתי והרווחתי דבר אחד לא הצלחתי להשיג בכסף: משפחה. זה פשוט חסר לי. כי אז, בעקבות מה שעברתי, כבר אין לי אפשרות להיות אמא. היו לי קשרים, קיבלתי הצעות נישואים מגברים שסיפרתי להם על העבר שלי, אבל בכל פעם ששמעו שאני לא יכולה ללדת נעלמו. הלב שלי נשאר ריק. ואני מאשימה את ההורים שלי על זה. לקחו ממני את הסיכוי להיות אמא, להרגיש אהבת ילדים. כבר מזמן חתכתי מהם כל קשר, אפילו כשהאבא שלי קיבל התקף לב ואמא שלי ביקשה התחננה שאטפל בו, סירבתי. הם בגדו בי. אז כדי להרגיע את המצפון, כל חודש אני שולחת להם כסף כמה מאות שקלים וזהו. ככה הם לימדו אותי: שדבר חשוב יותר מהילדה שלהם. אני חושבת שלהיות הורה זה לתמוך בילד שלך דווקא כשהוא הכי צריך אותך, לא להפנות לו את הגב. ההורים שלי אפילו לא הבינו כמה הרס גרמו לי.
