הייתי צעירה כשפגשתי את אותו נוכל. הוא התנהג אליי נהדר, הציף אותי במחמאות, פעל כמו הגבר המושלם. אבל ברגע שהשיג ממני את מה שרצה, נעלם מחיי. הפרידה שלנו ריסקה אותי, אבל אז עדיין לא הבנתי את ההשלכות של המפגשים שלנו. הייתי המומה כשגיליתי שאני בהיריון. בתחילה לא שיתפתי אף אחד. ככל שהזמן חלף, ידעתי שלא אוכל להסתיר זאת זמן רב, במיוחד שכבר הייתי בחודש הרביעי. קיבלתי החלטה קשה – לספר לאמא שלי. היא מיד עדכנה את אבא. ממנו קיבלתי רק האשמות ומילים קשות.
מפחד הבושה, הוריי שכנעו אותי לעבור הפלה, למרות שזה היה עלול לסכן את בריאותי. הסכמתי בדמעות, ובימים שאחרי בכיתי במרירות, נסחפת בתחושת בגידה כלפי ילדי שלא נולד. אני עדיין מבקשת סליחה מהשם על מה שעשיתי. החיים שלי נעצרו. רציתי למות. הוריי נשארו אדישים. כל מה שעניין אותם זה לשמור על השם הטוב שלהם.
החלטתי לברוח מהבית, אחרי שנתיים הצלחתי. השלמתי תואר ובניתי לעצמי קריירה מצליחה.
בסופו של דבר, השגתי את כל מה שרק חלמתי עליו פעם. אבל היה דבר אחד שאי אפשר לקנות – משפחה. כאן הייתה לי חסרה ההזדמנות. איבדתי כבר מזמן את האפשרות להיות אמא. הכרתי גברים, קיבלתי הצעות נישואין, אבל בכל פעם שגילו על חוסר היכולת שלי ללדת, הם נעלמו מהחיים שלי. את כל האשמה אני תולה בהוריי. הם שללו ממני את שמחת האימהות. לא רציתי לדבר איתם או לראות אותם. כאשר לאבא שלי היה התקף לב, ואמא התחננה שאטפל בו, סירבתי. הם בגדו בי. כדי להרגיע את מצפוני, אני מעבירה להם כסף כל חודש. לדעתי, הורים צריכים לתמוך בילדיהם ולא להפנות להם עורף כשצריך אותם. ההורים שלי פשוט לא הבינו כמה נזק גרמו לי.
