הייתי צעיר כשפגשתי את אותו נבל. הוא התנהג אליי בצורה מקסימה, הציף אותי במחמאות והציג את עצמו כגבר המושלם. אבל ברגע שהשיג את מה שרצה נעלם מחיי. הפרידה שלנו שברה אותי, אך לא הבנתי אילו השלכות תהיינה למפגשים שלנו. הייתי בהלם כשגיליתי שאני בהריון. בתחילה לא היה לי אמון אפילו באמא שלי, אך ככל שחלף הזמן והבנתי שאי אפשר להסתיר הריון שנמצא כבר בחודש הרביעי, החלטתי בלב כבד לשתף אותה. היא מיהרה לספר זאת לאבא שלי. ממנו רק שמעתי האשמות, ומאמא שלי רק קיבלתי איחולים מרירים: הלוואי ולא הייתי יולדת אותך אף פעם.
בהיותם חרדים מהמעמד החברתי ביישוב, ההורים לחצו עליי לבצע הפלה, גם אם המשמעות היתה סיכון לבריאותי. בלית ברירה הסכמתי, אך בימים שלאחר מכן בכיתי בלא הפסקה, מלא רגשות אשמה על בגידה שכזו בילד שיכול היה להיות שלי. עד היום אני מבקש מחילה מאלוהים על מה שעשיתי. החיים עבורי נעצרו. לעיתים כה רבות רציתי למות לא רק בלב, אלא גם בגוף אבל להוריי זה כלל לא עניין. כל מחשבתם הייתה נתונה למה שיגידו השכנים. אחרי שצברתי די אומץ כדי לברוח מהבית החונק, יצאתי משם בתוך שנתיים בלבד. סיימתי את הלימודים, ובניתי לעצמי קריירה משגשגת.
בסופו של דבר, השגתי את כל מה שחלמתי עליו פעם. היו לי הצלחות, כסף אפילו דירה יפה בתל אביב. אבל דבר אחד לא היה לי, ולא היה לי איך לקנות משפחה. זה היה הדברים היחיד שכסף לא הצליח להביא. ההזדמנות להיות אבא כבר עברה מזמן. פגשתי נשים, אפילו קיבלתי הצעות נישואין, אבל בכל פעם ששמעו על העקרות שלי הן פשוט נעלמו. כל זה קרה באשמת ההורים שלי. הם מנעו ממני את השמחה הכי גדולה שבחיים היכולת להיות לאב. אינני רוצה לתקשר איתם, ולא לראות אותם שוב. כשהאבא חטף התקף לב והאמא התחננה שאטפל בו, סירבתי. הם בגדו בי, ואני מרגיש שמוטלת עליהם מלוא האחריות. כדי להקל מעט על המצפון, אני שולח להם כסף בכל חודש 2,000 שקלים אך אני נשבע שלעולם לא אגרום כאב כזה לבת שלי. הורה צריך להיות שם בשביל הילד שלו, לא לנטוש אותו ברגעים הכי קשים. ההורים שלי מעולם לא יבינו כמה אושר הם שדדו ממני.
