ההורים שלי הבטיחו לנו סכום כסף גדול אם אכנס להריון, אבל עם הזמן אני ובעלי הבנו שנפלו עלינו בתרמית.

אני בת יחידה, אומרים שחיכו לי הרבה זמן, אבל כנראה לא כל כך אהבו אותי. כשהייתי בת עשרים ושלוש, בחודש החמישי להיריון הראשון שלי, פתאום צצו בי ספקות אולי אני בכלל לא הבת הביולוגית של ההורים שלי. ההורים שלי כבר בשנות השבעים לחייהם, והמצב הכלכלי שלנו פשוט נורא. אנחנו גרים בדירה שכורה בדרום תל אביב, בקושי מצליחים לגמור את החודש. אני ובעלי, שגיא, גם לומדים וגם עובדים, אבל זה לא מספיק. פעמיים כבר עמדו להעיף אותנו מהדירה בגלל שלא הצלחנו לשלם שכר דירה, ונאלצנו לבקש הלוואות מחברים קרובים. ככה צברנו חובות, ולפעמים אין לנו אפילו כסף לאוכל. ההורים שלי, מדי פעם, עוזרים לנו עם קצת קניות מהסופר.
להורים שלי היה חשוב מאוד שנתחתן, וכשנה אחורה, בלי לחשוב יותר מדי, הלכנו לרבנות ונרשמנו לנישואין. מאז, הם כל הזמן דוחפים “מתי כבר תביאו לנו נכדים?” אימא שלי כל הזמן חזרה ואמרה שאני חייבת כבר להיות אמא, “שלא תהיי כמוני אימא מבוגרת מדי”. לא היינו מוכנים לזה בכלל לגדל ילד בישראל זה אחריות כבדה ועולה המון כסף. לא מיהרנו לשום מקום.
ואז באה ההצעה ההורים שלי הבטיחו שאם אביא להם נכד, הם יתנו לנו סכום יפה, נוכל לקנות בית קטן במושב, הם יעברו לגור שם ואנחנו נקבל את הדירה שלהם בעיר. בהתחלה זה נשמע טוב לא נצטרך יותר לשלם דמי שכירות, את הכסף הנוסף נוכל להקדיש להוצאות שלנו. אימא שלי אף הבטיחה שהיא תעזור לטפל בתינוק בזמן שאמשיך בלימודים.
הם גם דיברו על עזרה כלכלית נוספת לקנות לנו את כל מה שנצטרך, לעזור לנו עם העגלה, המיטה, בגדים, כל מה שצריך לילד ראשון. אבל כלום מזה לא קרה. לא חיתול אחד, לא בגדי תינוקות, לא שקל אחד. במהלך ההריון אימא שלי הייתה מתקשרת לשאול איך ההכנות בזמן שקשה לי אפילו לקנות בגדים פשוטים. היא הציעה ששגיא ייקח על עצמו עוד עבודה שלישית כדי שיהיה לנו כסף. הזכרתי לה שהם בעצמם הבטיחו לעזור, והיא הכחישה כל מילה, וטענה שאנחנו מבזבזים ולא אחראיים.
כשהבת שלי, תהל, נולדה, פתאום נזכרו שוב בכסף, ושאלו מה אנחנו מתכננים. אני ושגיא החלטנו אנחנו נקנה דירה בעצמנו, נסתדר לבד, בלי ההבטחות שלהם, כי אי אפשר לסמוך עליהם יותר.