תמיד הרגשתי שההורים שלי לא נהגו בי בהגינות. אם אחזור לילדות שלי, אז בעצם גדלתי אצל סבתא שלי, כי ההורים שלי עבדו קשה כדי לפרנס אותנו. אני זוכרת בבירור איך היו משאירים אותי אצל סבתא כשהיו יוצאים לעבודתם. למען האמת, סבתא שלי הייתה זו שגידלה אותי, ואני כל כך אסירת תודה לה על כך.
היום יש לי כבר שתי בנות משלי, יעל ונעה. בעלי ואני עובדים כל אחד בשתי עבודות כדי שנוכל לחסוך ולקנות דירה משלנו בתל אביב. בהתחלה היה לנו מאוד קשה להסתדר עם הכול, אבל ההורים שלי הציעו לעזור. הם היו מלווים את הילדות לגן, אוספים אותן בסוף היום, לוקחים אותן לחוגים ולאירועים שונים, ומבלים איתן הרבה זמן.
בעצם, הם טיפלו בילדות בזמן שאנחנו עבדנו מהבוקר עד הערב. הם ראו את המצב שלנו והיו מוכנים להירתם ולעזור מכל הלב. אבל ערב אחד, אמא שלי באה אליי והודיעה שהם מתכננים להשכיר את הדירה ולעבור למושב בגליל. זה רחוק מאוד מהעיר, והבשורה הזו כאבה לי מאוד. אמא, בבקשה, תישארי עוד כמה חודשים. חסר לנו רק קצת כדי לחסוך מספיק לדירה שלנו. אם תעזבי עכשיו, אצטרך לעזוב את העבודה ולא נצליח לחסוך לשנה הזו, התחננתי.
התגובה שלה הכתה אותי בהלם. אנחנו לא נשארים כאן בשבילך. גם לנו מגיע להמשיך הלאה, וזה בדיוק מה שנעשה. את צריכה כבר לדאוג לבד לילדות שלך. כל הזמן את נסמכת על אחרים. זו בכלל לא חובתנו לעזור לך, היא ענתה לי. הרגשתי נבגדת, נעלבתי עד עמקי נשמתי, אבל נשכתי שפתיים ושמרתי על קור רוח. לא חשבתי שעוד כמה חודשים באמת ישנו משהו מהותי עבורם, ולכן לא ניסיתי לשכנע אותם שוב.
הבנתי שהם לא באמת רוצים להיות חלק מהחיים של הילדות שלי, ושאי אפשר להכריח אף אחד. בעלי ואני תמיד התרגלנו להתמודד עם כל קושי בעצמנו, ולעמוד בגאון מול כל אתגר גם הפעם, לא נישבר.
