תמיד הרגשתי שההורים שלי לא נהגו בי בהוגנות. בילדות, בעצם חייתי אצל סבתא שלי, כי ההורים שלי עבדו קשה בשביל לפרנס אותנו. אני זוכרת איך היו משאירים אותי אצל סבתא כשיצאו לעבודה. למען האמת, סבתא היא זו שגידלה אותי, ואני אסירת תודה לה על כך עד היום.
היום יש לי שתי בנות משלי, נועה וגל. אני ובעלי עובדים בשתי עבודות במקביל כדי לחסוך לדירה משלנו. בהתחלה היה לנו קשה מאוד להסתדר עם ההוצאות, אך ההורים שלי הציעו לעזור. הם לקחו את הילדות לגן, אספו אותן, לקחו אותן לאירועים שונים ובילו איתן.
בקיצור, הם טיפלו בנכדות שלהן כדי שנוכל לעבוד בלי דאגות. הם הבינו את הקשיים שלנו והיו מוכנים לעזור. אבל יום אחד אמא באה אליי וסיפרה שהם מתכננים להשכיר את הדירה ולעבור למושב בצפון. המקום רחוק מאוד מאיתנו וזה די הכעיס אותי. “אמא, בבקשה, אפשר לחכות עוד כמה חודשים לפני שתעברו? אנחנו כבר כמעט חוסכים מספיק בשביל הדירה שלנו. אם תעזבו עכשיו, אצטרך לעזוב את העבודה ולא נוכל לקנות דירה השנה,” התחננתי בפניה.
התשובה שלה הפתיעה אותי מאוד. “אנחנו לא נשארים כאן בגללך. אנחנו רוצים לעבור ונעשה זאת. הגיע הזמן שתדאגי בעצמך לילדות שלך. את כל הזמן נשענת על אחרים. לא חובה עלינו לעזור לך,” ענתה לי אמא. נעלבתי מאוד מהתגובה הזו, אבל הצלחתי לשלוט ברגשות שלי. לא האמנתי שעוד כמה חודשים ישנו משהו מהותי בחיים של ההורים שלי, אז לא ניסיתי לשכנע אותם. קלטתי שהם כבר לא באמת רוצים להעביר זמן עם הבנות שלי, ואין לי זכות לכפות עליהם זאת. אני ובעלי כבר רגילים להתמודד עם קשיים בעזרת עצמנו, ולעשות הכל לבד.
