ההורים שלי מעולם לא נתנו לי את התמיכה שהייתי זקוקה לה, אבל החברים שלי תמיד עמדו לצידי בכל הקשיים. כולם אומרים שמשפחה היא לתמיד, אבל במקרה שלי זה לא התגשם. דווקא החברות והחברים שלי הללו אותי והיו שם בשבילי כשבאמת היה קשה.
החברות שלנו התחילה עוד בבית הספר, כשחבורה של בנים ובנות התחברו. כשהבעתי רצון להירשם לחוג אמנות, ההורים שלי סירבו לשלם עבור השיעורים. אבל החברים שלי התגייסו לעזור: הם קנו לי ציוד לציור ממה שהיה להם, ואפילו אחד מהם, גל, שכנע את אחותו המוכשרתמעצבת גרפית עסוקהלהדריך אותי בהתנדבות. כשהתקרבה התקופה של סיום הלימודים, ההורים שלי שוב לא התעניינו במיוחד ולא רצו להשקיע כסף עבור האירוע. שוב החברים שלי הצילו את המצב הם מצאו עבודות מזדמנות כדי לממן את החגיגה, עזרו לי להתארגן, תפרו לי שמלה בעצמם, ואפילו סידרו לי את האיפור והשיער.
כשבחרתי לעבור לאוניברסיטה אחרת, ההורים ניסו להפעיל עליי לחץ ואמרו: או שאת לומדת איפה שאנחנו רוצים, או שאת מממנת הכול לבד. למזלי, החברים שוב עמדו בשורה אחת איתי. גרתי אצלם, הם דאגו שאוכל ודברים בסיסיים לא יחסר לי, ואני חסכתי כל שקל מהעבודות כדי לממן את הלימודים שלי.
לאורך השנים, החברים שלי היו העוגן שלי. הם עזרו לי גם כאשר קניתי דירה קטנה עם משכנתא כולם תרמו קצת, עזרו לי בשיפוצים, והיו איתי כשחוויתי משבר בריאותי. לעומתם, ההורים ואחי אפילו לא הרימו טלפון. למרות שהם תמיד הכריזו שמשפחה חייבת להיות מקור תמיכה בלתי מתפשרת, כבר ארבע שנים לא דיברתי איתם. האמת שאין סיבה כי החברים שלי הם המשפחה שבחרתי. הם תמיד מושיטים יד, מספקים כתף תומכת, ונוכחים עבורי בכל צורך.
המשפחה שלי כיום היא שישה אנשים: ארבעה חברים מהתיכון, ועוד שניים מהאוניברסיטהוכל יום אני מודה על שיש לי אותם.
