ההורים שלי תמיד חיו רחוק ממני, והשאירו אותי בילדותי אצל סבא וסבתא שלי בגלל העומס הרב בעבודה. למרות שמעולם לא היו במצב כלכלי מורכב, הם העדיפו את הקריירה שלהם על פני הזמן איתי. כך, עם השנים, נקשרה ביני ובין סבא וסבתא שלי מערכת יחסים עמוקה הרבה יותר הם היו אלו שליוו אותי, תמכו בי, והעניקו לי חום ואהבה בכל שלב בחיי.
כאשר הגעתי לגיל שמונה עשרה, ירשתי שני דירות, והיתה לי ההזדמנות להוכיח להוריי שאני מסוגלת לעמוד על שלי. מכרתי את הדירות ורכשתי בכסף שקיבלתי בית בירושלים, שם למדתי באוניברסיטה. לאורך כל שנות הלימודים, הוריי נשארו בגדר זרים עבורי, והתרגלתי להיעדרם מהיומיום שלי.
לצערי, סבא וסבתא הלכו לעולמם בזמן שהייתי בלימודים, מה שרק חיזק את תחושת הריחוק מההורים. לא הרגשתי שהם תרמו לחינוך שלי או לחיים שלי בכלל. העדר הקשר המשמעותי איתם גרם לי לקושי אמיתי לנסות למצוא עבורם זמן, בדיוק כפי שלא הצליחו למצוא עבורי כשהייתי ילדה.
כשהביעו אכזבה על כך שלא קיבלו חלק מהכסף על מכירת הדירות, לא הרגשתי שהם זכאים למשהו. בעיניי, הם לא היו שם ברגעים החשובים באמת ואני מעדיפה כעת לדאוג לצרכים שלי קודם כל. התלונות שלהם שאין לי זמן עבורם לא נגעו לי; למדתי לשים את העבודה והבריאות שלי במרכז, בדיוק כפי שהם בחרו אז לעצמם.
התשובה שלי לתלונותיהם היתה פשוטה: “אין לי זמן, אני בעבודה”. האמנתי שאם מישהו יבין את המציאות הזו, זה דווקא הם הרי בחרו בעצמם באותן דרכים. בסופו של דבר, הבחירה להתמקד בחיי האישיים ובמטרותיי היא הדרך שלי להתמודד עם חוויית החסך ולשים את האושר וההגשמה שלי בראש סדר העדיפויות.
למדתי שכדי לבנות עתיד טוב ובריא, לפעמים צריך להקדים את טובת עצמך, אבל גם להבין שמערכות יחסים לא מתקיימות מעצמן הן דורשות נוכחות, זמן, ואהבה. קשרים אמיתיים נוצרים מהשקעה הדדית, והזנחתם משנה לנצח את המרחקים שבין הלבבות.
