ההורים שלי גרו תמיד רחוק ממני, והיו משאירים אותי אצל סבא וסבתא שלי כשהייתי ילדה, בגלל העומס הגדול בעבודה שלהם. למרות שמעולם לא סבלו מקשיים כלכליים, הם העדיפו את הקריירה שלהם על פני הזמן איתי. כך יצא שיצרתי קשר הרבה יותר עמוק עם סבא וסבתא שלי, שהיו שם בשבילי תמיד, תמכו ועודדו אותי לאורך כל הדרך.
כשהגעתי לגיל שמונה־עשרה, ירשתי שני דירות, וזה נתן לי הזדמנות להראות להורים שלי שאני מסוגלת להסתדר לבד. מכרתי את הדירות ועם הכסף קניתי בית בחיפה, העיר שבה אני לומדת באוניברסיטה. לאורך כל הלימודים שלי ההורים נשארו מרוחקים, והתרגלתי לכך שהם נעדרים מחיי.
לצערי, סבא וסבתא נפטרו בזמן שהייתי סטודנטית, וזה גרם לי להרגיש עוד יותר מנותקת מההורים שלי. הרגשתי שהם לא היו חלק משמעותי מהחיים והחינוך שלי, ושהקשר בינינו רופף. זה הקשה עליי למצוא עבורם מקום בלוח הזמנים שלי, בדיוק כפי שהם לא הצליחו למצוא זמן בשבילי כשהייתי קטנה.
כשביטאו אכזבה על כך שלא קיבלו חלק מהכסף ממכירת הדירות, לא הרגשתי שאני חייבת להם דבר. לדעתי, הם לא היו לצדִי ברגעים החשובים של חיי, והיום אני שמה את הצרכים שלי לפני הכול. התלונות שלהם על כך שאין לי זמן בשבילם נשארו ברקע, כי למדתי להעדיף את העבודה והדאגה לעצמי בדיוק כפי שהם עשו כשהייתי ילדה.
התשובה שלי לתלונות שלהם הייתה פשוטה: “אין לי זמן, אני בעבודה.” מבחינתי, הם היו אמורים להבין טוב מכולם מה זה אומר כשלעבודה יש דרישות כאלה, כי זו הדרך שבה בחרו לחיות. ההחלטה להתמקד בעצמי ובמטרות שלי, היא הדרך שלי להתמודד עם החוסר שלהם בחיי ולשים את האושר וההגשמה האישית שלי במקום הראשון.
