רות וצבי אוהבים את הבית שלהם במושב. אבל לדברי נעמי, כלתם, אין בו שום דבר שאפשר להתאהב בו. הבית חסר נוחות מודרנית, הכל פתוח, וכל העבודה נעשית בגינות ובחממות. רות וצבי עוברים לגור שם מאפריל ועד סוף אוקטובר, ולפיהם, אם היה אפשר, היו נשארים גם בחורף, אבל זה דורש השקעה גדולה בבית. “היה יותר הגיוני אם היו יוצאים לחופשה באילת,” אומרת נעמי.
לפני כחמש שנים, רות וצבי פנו אל בתם וכלתם וביקשו עזרה בשיפוץ הבית במושב. הזוג הצעיר החזיק סכום משמעותי בחשבון הבנק שלא תכנן להוציא. הם הלווה ברצון את הכסף להוריהם.
ההורים נתנו ערבות של החזר תוך שנתיים. זמן קצר אחרי שהכסף הועבר, נעמי ילדה תאומות. כל הזמן הזה, רות תמכה וסייעה לכלתה בצורה שאי אפשר להעריך בכסף. “אין לי מושג מה הייתי עושה בלי רות,” אומרת נעמי. “היא באה כל יום, אפילו ויתרה על הדירה האהובה שלה בתל אביב. אמא שלי לא יכלה לסייע, כי עדיין עבדה במשרה מלאה. בתקופה הזו, צבי עבד לבדו בגינה ובחממה.
במהלך השנתיים, רות ניסתה לא פעם להעלות את נושא החזרת החוב, והבטיחה לכלתה ולבתה שהם יצליחו להחזיר. אבל עם הזמן השיחות הלכו ודעכו. בשנה האחרונה צבי לא הצליח לעבוד בגלל מחלה, ורות נמצאת בפנסיה כבר שש שנים. נראה שאין להם אפשרות להחזיר את הכסף ששאלו. חברה של נעמי מציעה: “בואי נשכח מהכסף. רות עזרה לך ולתאומות, וגם סיפקה לכם ירקות ופירות מהמושב.” חברה אחרת מחזקת: “חובות בין הורים לילדים דבר לא מעשי.” מצד שני, אמא של נעמי מתעקשת: “הם לקחו הלוואה. הם הבטיחו להחזיר.”
נעמי מוצאת את עצמה נקרעת בין כולם, ולא יודעת איך להמשיך. מה הייתם עושים במקומה?
