רותי ובעלה אוהבים מאוד את הבית שלהם במושב. עם זאת, יעל, הכלה שלהם, טוענת שאין מה לאהוב בו. אין בו מתקנים מודרניים, הכל בחוץ, והעבודה בגינה ובחממה רבה. רותי ובעלה גרים שם מאפריל ועד אוקטובר, ואם זה תלוי בהם היו נשארים גם בחורף במושב, אבל זה דורש השקעה משמעותית בבית. הגיוני יותר שייסעו לנופש בים, אומרת יעל.
לפני כחמש שנים, רותי ובעלה ביקשו מהבן והכלה לעזור להם בשיפוץ הבית. הזוג הצעיר חסך סכום נכבד בבנק, ולא היה להם מה לעשות איתו באותה תקופה. הם שמחו להלוות את הכסף להורים.
ההורים הבטיחו להחזיר את ההלוואה תוך שנתיים. זמן קצר אחרי העברת הכסף, יעל ילדה תאומים. בתקופה הזאת, רותי תמכה בה רבות וסייעה בכל מה שצריך. אני לא יודעת איך הייתי מסתדרת בלי עזרת חמותי, אומרת יעל. היא הגיעה אליי בכל יום, אפילו כשהזניחה את הבית אהוב שלה. אמא שלי עוד עבדה באותה תקופה ולא יכלה לעזור כך. בינתיים, במשך שנתיים, החותן של יעל עבד לבד באדמה.
במהלך התקופה הזאת, רותי העלתה מדי פעם את נושא ההחזר, והבטיחה לכלה ולבן שיצליחו להחזיר את החוב. אך בהדרגה, השיחות האלה דעכו. החותן לא מצליח לעבוד כבר שנה בגלל מחלה, ורותי נמצאת בפנסיה כבר שש שנים. נראה שעכשיו אין בידיהם להחזיר את הכסף שהשאילו.
חבר של יעל מציע: בואי נשכח מהכסף הזה. הרי רותי עזרה לי ולבן ונתנה לנו ירקות ופירות מהמושב. חברה נוספת טוענת: חובות בין הורים לילדים פשוט לא מעשיים. מצד שני, אמא של יעל מתעקשת: הם לקחו הלוואה. הם חייבים להחזיר אותה כמו שהבטיחו.
יעל נמצאת במבוכה ולא יודעת איך להמשיך. מה הייתם עושים אתם?
