תקשיבי, יש לי סיפור על מרים ובעלה הם ממש אוהבים את הבית שלהם במושב. אבל לפי הדס, הכלה שלהם, אין שם שום דבר שכיף במיוחד: אין מים חמים, הכל בחוץ, וצריך לעבוד מלא בגינה ובחממות. למרות זאת, מרים ובעלה גרים שם מהאביב עד אחרי החגים, ואם היה תלוי בהם, היו נשארים גם בחורף, רק שזה כבר דורש השקעה גדולה בשיפוץ ובחימום. הדס תמיד אומרת שזה יותר הגיוני לנסוע לנופש באילת, אבל מרים מסרבת.
לפני חמש שנים בערך, מרים ובעלה פנו לבן שלהם ולכלה וביקשו עזרה בשיפוץ הבית במושב. אז הבן והכלה, שהיה להם קצת כסף פנוי בחשבון, הסכימו להלוות להם מה שנקרא פתקית הלוואה בלי ריבית, בכיף. מרים ובעלה הבטיחו שיחזירו את הכסף תוך שנתיים.
באותה תקופה, בדיוק אחרי העברת הכסף, הדס ילדה תאומים. מרים הייתה כל יום אצלם, עוזרת ושומרת ממש הצלה. היא אפילו לא טרחה לנסוע לדירה שלה בתל אביב, רק כדי להיות שם בשביל הדס. אמא של הדס בכלל לא הייתה פנויה לעזור היא עוד עובדת. ובינתיים, בעלה של מרים עבד לבד במושב.
במשך השנתיים האלה מרים ניסתה לפתוח את נושא ההחזר כמה פעמים, תמיד דיברה על זה שהכל יהיה בסדר. אבל איכשהו זה הלך ודעך, הדיבורים הפסיקו והחוב לא נסגר. בשנה האחרונה, בעלה של מרים כבר לא יכול לעבוד בגלל מחלה, והיא בעצמה כבר שש שנים בפנסיה. נראה שאין להם מאיפה להחזיר את הכסף.
חברה של הדס אומרים לה: “עזבי, תוותרי על הכסף מרים עזרה לך עם הילדים, הביאה לכם ירקות ופירות הביתה מהמושב.” יש גם אחת שאומרת: “חובות בין הורים לילדים זה לא באמת עובד.” מצד שני, אמא של הדס מתעקשת: “אבל הם לקחו הלוואה, הם חייבים להחזיר.”
והדס תקועה באמצע לא יודעת מה לעשות עכשיו. מה את היית עושה?
