“אחותי אובססיבית לקריירה שלה, כל כולה מרוכזת בעבודה,” אומרת רות, עיניה נוצצות במתח. “היא בת ארבעים, רווקה, בלי ילדים. כבר קנתה לעצמה דירה בתל אביב ורכב חדש. אנחנו כמעט לא מדברות, וגם ההורים כמעט לא שומעים ממנה, אבל היא עדיין מצפה מהם למשהו.”
רות והאחות הגדולה שלה, נטע, תמיד היו רחוקות זו מזו. נטע עם המרץ שלה, המראה הבולט והשאיפות הגבוהות. רות, לעומתה, אישה שקטה, מחוברת למשפחה, התחתנה מוקדם ויש לה שלושה ילדים. היא מתמקדת בבית, בהכנת אוכל ובשמירה על המשפחה. נטע דוחפת קדימה, תמיד מנסה להגיע לפסגת הקריירה, טסה לפגישות עסקים בחו”ל, והיא כמעט שלא מתראה עם ההורים אפילו בערבי חג לא תמיד מגיעה לדירה שלהם ברחובות. רות מאוד קשורה להורים, הם עוזרים לה עם הילדים, לוקחים אותם לחוגים וחוגגים איתם ימי הולדת וחגים בדירה שלהם עם שלושת החדרים.
רות ובני משפחתה חיים עכשיו בדירת חדר קטנה בבת ים, צפופים ובלי מקום לנשום. ההורים, שראו את המצוקה של רות, ניסו לחשוב איך יכולים לעזור. לבסוף החליטו להציע ליעביר את הדירה המרווחת שלהם לרות והמשפחה, ולשלוח את עצמם לדירת חדר, כדי להקל עליה. אין להם אפשרות להרחיב דירה או לקחת משכנתא, כי רק בעלה של רות עובד. הם רצו לעזור באמת ולהעביר לרות את הדירה, כולל רישום בעלות מלא.
אבל הם לא שיערו את התגובה של נטע. “אז כל הדירה של רות? איפה אני בסיפור? אני גם הבת שלכם!” קולה נשמע בכל הסלון. אמא ניסתה להרגיע: “נטע, תביני אותנו. לא שוכחים אותך, פשוט את השגת הכול בעצמך. אם תרצי משהו גדול יותר, אני בטוחה שתצליחי. המצב של רות דחוף יותר יש לה משפחה, ילדים, היא גרה בדירת חדר.”
נטע הרגישה פגועה ועצובה, וענתה במרירות. רות ניסתה להתערב: “מתנהגת כמו ילדה שמרחיקים ממנה את הסוכרייה. אמא צודקת, אנחנו באמת זקוקים לעזרה יותר ממנה. יש לה הכול, היא רוצה עוד טיול בתאילנד? גם לא עונה לטלפון שבועות. היא דואגת רק לעצמה.”
נשארת השאלה המתוחה: האם נטע באמת אנוכית כשהיא מתעלמת מהצרכים של רות ומשפחתה, או שמא העצמאות והזכויות שלה כבת מצדיקות את הרצון לשמור על נכסים?
