“ההפתעה מהחמות: ביקור שהפך את הכל”
אני נכנסת לדירה של הבן שלי: איך ביקור בלתי צפוי של החמות כמעט הרס הכל
נועה לוי ליוותה את בעלה יואב לעבודה, נישקה אותו על הלחי וסגרה אחריו את הדלת. היא החליטה לקחת לעצמה רגע של מנוחה. היום היה מתיש: עבודה מהבית, סידורים, וכל זה בדירה שכורה בתל אביב, שבה התמקמו היא ויואב לאחר החתונה. הם חזרו לא מזמן מירח הדבש ועדיין לא הרגישו ממש בבית. הדירה אמנם לא שלהם, אבל חמימה, מוארת, וצופה על שדרות רוטשילד. הבעלים חיפשו הרבה זמן דיירים, ובסוף בחרו בזוג הצעיר והמשכיל.
באותו בוקר עבדה נועה מהבית. הייתה לה גמישות: לפעמים משרד, לפעמים מסמכים, והרבה מול הלפטופ. היא התיישבה למחשב, פתחה מיילים, התחילה להיכנס לעבודה ופתאום נשמעה דפיקה בדלת. היא הופתעה, היא לא ציפתה לאורחים. בפתח עמדה אמו של יואב רבקה לוי.
“בוקר טוב,” אמרה נועה בקור רוח.
“אני כאן בשביל יואבי. נו, תפתחי לי כבר!” דרשה רבקה ונכנסה בעוז, מבלי לחכות להזמנה.
“יואב לא בבית, הוא בעבודה.”
“זה לא משנה, אני אחכה,” קטעה אותה רבקה, וכבר עשתה את דרכה לכיוון המטבח.
“חכי רגע… עכשיו אני בשעות עבודה, יש לי זום מתוכנן. תוכלי לבוא בערב, כשיואב חוזר?” השיבה נועה בשקט, וחסמה את המעבר.
רבקה עיקמה את הפנים, הסתובבה ויצאה. בערב, יואב התפלא:
“אמא אמרה שלא הצעת לה אפילו תה.”
“יואב, אתה יודע איך היא אוהבת להגיע בלי להודיע, כאילו הדירה שלה. אני עובדת, והיא דורשת תשומת לב כאילו אנחנו במלון. וגם שכחת איך התנהגה בדירה הקודמת?”
יואב משך בכתפיים:
“אמא לא תשתנה. הזמנתי אותה לשבת לארוחת צהריים. בואי ננסה שוב, ברוגע.”
נועה הסכימה, אבל הזכירה:
“שישי אני מנקה, ראשון אנחנו אצל חברים ליום הולדת. הכל כבר מתוכנן.”
ארוחת הצהריים עברה בלי דרמות מיוחדות. רבקה ישבה בשקט, אכלה, אבל מידי פעם זרקה הערה עוקצנית.
“הדירה הזו יקרה מדי. בקצה העיר יש דירות יותר זולות. ולמה בעצם לא נשארתם אצל ההורים שלך? הייתם חוסכים המון.”
נועה ענתה בנינוחות:
“אולי תשאלי את יואב, אם בא לו לגור אצל ההורים שלי?”
“ממש לא,” התערב יואב, “אני צריך את העצמאות שלי.”
“אבל הדירה לא בבעלותכם!” אמרה רבקה בתקיפות.
“לתקופה הזו היא שלנו. אנחנו משלמים שכירות, ונוח לנו,” ענה יואב בביטחון.
אז רבקה הציעה:
“תעברו אליי. יש לי שלושה חדרים, ברווחה.”
“לא, אמא. נבקר אחד את השני, זה מספיק. לגור יחד לא מתאים, לכל אחד מאיתנו יש קצב אחר.”
בשבוע שאחר כך שוב עבדה נועה מהבית. יואב בעבודה, והיא נשכבה למנוחת צהריים. לפתע עלה ריח קפה טרי. זה הפתיע אותה יואב הרי איננו, אז מי? היא חיפשה חלוק, יצאה מהחדר וקפאה. על השולחן יושבת רבקה ושותה קפה עם עוגה.
“איך נכנסת לפה?” שאלה נועה בתקיפות.
“יש לי מפתח. יואב נתן לי. דירה שלו גם שלי!”
“מתי השגת את המפתחות?” שאלה נועה בלחש.
“לקחתי בשבת מהקופה במסדרון. הן אצלי, והן יישארו אצלי,” ענתה רבקה באדישות.
“אני אדבר על זה עם יואב. עכשיו, בבקשה תצאי, יש לי עבודה.”
“אני לא זזה עד שאגיד לך הכל. אף פעם לא סבלתי אותך. השם שלך מצחיק, לא באה ממשפחה עם כסף, יואב נהג לתת לי חצי מהמשכורת, עכשיו אני מקבלת גרושים. הכל הולך אלייך שכ”ד, מסעדות. תלויה עליו כמו עול. וגם ילדים לא הבאת לו. ובישול שלך? אפילו המרק בבית אבות טעים יותר!”
“סיימת?” אמרה נועה בשקט. “אז תני לי את המפתחות.”
“לא. אין מצב.” רבקה שלפה את התיק מהשולחן, אבל נועה הקדימה אותה, שפכה הכל ומצאה את המפתחות.
“עכשיו תצאי.”
“את עוד תצטערי. יואב יגרש אותך ברגע שישמע איך דיברת עם אמא שלו!” צרחה רבקה, טרקה את הדלת ונעלמה.
בערב נועה סיפרה ליואב את הכל. הוא הקשיב, חיבק אותה ואמר:
“אני אטפל בזה. צדקת לגמרי.”
נועה לא בכתה. היא ידעה כבוד צריך להחזיר לעצמך בזמן. אחרת גם במשפחה יעלו לך על הראש.
