ההבטחה דניס החזיק בביטחון את ההגה ונהג בנינוחות בכביש, לצידו ישב חברו קיריל, שניהם שבו לעיר אחרי שליחות קצרה מטעם הבוס. “איזה יופי שסגרנו את העסק והחוזה על סכום כל־כך גדול, הבוס יהיה מרוצה,” חייך דניס. “בהחלט, היה לנו מזל,” השיב קיריל, ששניהם עובדים יחד במשרד. “כיף לחזור הביתה כשמישהו מחכה לך,” אמר דניס, “הארינה שלי בהריון וסובלת מטוקסיקוזה, אני מאוד מצטער עליה, אבל שנינו כל־כך רצינו ילד והיא אמרה שתסבול בשבילנו.” “ילד זו שמחה,” השיב קיריל, “למרינה ולי לא מצליח, כבר שנים אנחנו מנסים, אפילו עשינו טיפול הפרייה פעם שנייה.” דניס התחתן בגיל מאוחר, אחרי הרבה נשים שחולפות, אבל רק כשראה את ארינה התאהב בה באמת. כשהכיר לחברו את ארינה, וקיריל היה עד בחתונה, קצת קינא בו – היא הייתה יפה ועדינה. גשם דק וטפטפני ניתז על השמשה והחברים דיברו בצחוק, עד שצלצל הטלפון של דניס. “שלום ארישקה, כן, בדרך, בעוד שעתיים בערך. אל תדאגי, אל תעשי שום דבר כבד, אני אטפל בהכול כשאחזור. אוהב.” קיריל דמיין איך ארינה מחכה לחברו ודאגה לו, ותהה – מרינה שלו אף פעם לא דואגת, היא מתייחסת אליו כאל קבוע. פתאום, דניס סובב את ההגה בחדות – למולם דהרה גז’ל, ההתנגשות בלתי נמנעת, ברגע האחרון הרכב פגע בעמוד מהצד של דניס. קיריל התעורר עם כאב ראש ודם ביד, הרכב בין גלגליו, דלתו פתוחה. הסתכל על דניס – זה האחרון לא זז. אנשים רצו, מכוניות נעצרו, הזעיקו אמבולנס, דניס שכב על אלונקה, קיריל התכופף אליו, והוא לחש: “תעזור לארינה…” בבית החולים התברר שלקיריל שבר ביד וזעזוע מוח. שאל שוב ושוב את הצוות: “איך דן, איך חבר שלי?” ולאחר זמן הודיעו לו – “דניס מת.” קיריל היה בדיכאון, לא הגיע להלוויה, מרינה סיפרה שאשתו של דניס בכתה נורא, לא יכלה לעמוד ליד הארון. לאחר שהתאושש, הגיע עם מרינה לקבר החבר, הבטיח לו בלב: “אל תדאג, חבר שלי, אשמור על אשתך, כמו שביקשת…” יומיים אחרי, נסע לארינה, פתחה את הדלת ובכתה: “איך אפשר לחיות בלעדיו?” “קיבלתי עליו הבטחה,” השיב קיריל, “פשוט תודיעי לי אם צריך משהו, אבקר מדי שבוע.” הזמן עבר. ארינה התאוששה קצת, פחדה שההריון ייפגע מהעצבות, הרופא הזהיר. קיריל המשיך לעזור, קנה מצרכים, הביא ויטמינים, הסיע לפוליקליניקה – היא לא ניצלה את טוב ליבו. “לא נעים לי שתשקיע בי כל־כך,” אמרה ארינה, “אני מבטיח, זה בשביל דניס,” השיב. קיריל חש רגשות מעורבים – ארינה, האישה שחלם עליה, אך המצב הקשה. מרינה לא ידעה אודות הסיוע, אצלו בטלפון רשומה “תרומה”, ידע שאשתו תבדוק. הניסיון השני להפריה נכשל, היחסים מתוחים, מרינה חשבת שקיריל אשם. הקריירה של קיריל בתחום, בינתיים, רק התקדמה. הריון ארינה מתקדם והיא נעשית חסרת אונים, משפחתה רחוקה בסיביר, סובלת מכאבי ראש ובצקות, אבל מתמודדת. פעם אחת נכנס ומצא אותה עומדת על סולם, תולה וילונות חדשים. “ארינה, תרדי מיד, זאת סכנה!” הוא עזר לה לרדת, חש רעד בגופו. בהמשך בקשה: “דניס, תעזור לי לסדר את חדר הילדים…” שוב לקח על עצמו את השיפוצים, לא יכל להשאיר אותה לבד. מרינה חושבת – כדי להציל את הזוגיות, חייבת להתרכז בעבודה, קיבלה טור בעיתון מוכר ושכר טוב, מנסה לקרב את קיריל בּחגונית ביתית. לפתע מצלצל הטלפון – “תרומה” על צג המכשיר, קיריל עונה, ניגש למטבח. “מה קרה?” “ארינה מתחילה ללדת… הזמינה אמבולנס.” “שבעה חודשים, זה מוקדם…” “אני מגיע לבית החולים.” הוא מספר למרינה על “שיחה מהבוס בנושא תרומה,” היא לא מאמינה. קיריל ממהר, בבית החולים – ארינה ילדה בן. חוזר הביתה עייף, מרינה מבחינה: “התרומה שלך גבתה ממך מחיר…” לבסוף, קיריל מתוודה: “ארינה ילדה בן, הבטחתי לדניס שאעזור לה, היא לחלוטין לבדה.” “עכשיו סוף סוף הכל ברור. השלב הבא – תעזור לארינה עם הבן שלה, נכון?” “נכון,” אמר בכנות. מרינה מחליטה: “אני מגישה גט. אולי אמצא גבר אחר ואצליח ללדת ממנו.” קיריל מביט בה בהפתעה – היא מאשימה אותו בחוסר ילדים. “זו זכותך, מרינה, אין לי דרך אחרת. אני חייב לעזור לארינה והילד.” הזמן עבר, מרינה הגישה גט, קיריל עבר לארינה ועזר לה עם דניקה הקטן, בהמשך נישאו, ועוד שנתיים נולדה להם בת. תודה על הקריאה, ההרשמה והתמיכה. שיהיה לכם בהצלחה!

הבטחה

אני החזקתי את ההגה בביטחון, נוסע בכביש המהיר בין תל אביב לחיפה, ויונתן, חברי הטוב, ישב לצידי. חזרנו מנסיעת עבודה הבוס שלח אותנו ליומיים כדי לסגור איזו עסקה.

יונתן, איזה יופי שבאמת הצלחנו עם הכול, והחוזה שחתמנו שווה מאות אלפי שקלים, הבוס הולך ממש לרצות, חייכתי בהנאה.

נכון מאוד, הלך לנו מצוין, אישר חברי מהעבודה, שנינו עובדים באותו משרד.

אין כמו לחזור הביתה כשמחכה לך מי שאוהב אותך, אמרתי בשקט, רוני שלי בהריון עכשיו, והיא מסתבכת עם הבחילות. מאוד מרחם עליה, אבל שנינו כל כך רצינו ילד, אז היא אמרה שתעמוד בכל רק בשביל התינוק שלנו.

ילד זה חשוב, אצלנו עם לירון, כבר שנים מנסים, וזה פשוט לא מצליח. עכשיו אנחנו לפני ניסיון נוסף של טיפולי פוריות, הראשון לא הצליח, שיתף אותי יונתן; הוא ולירון נשואים שבע שנים ומאוד רוצים ילדים, אבל… אין.

אני התחתנתי בגיל יחסית מאוחר, שלושים ושתיים. היו לי נשים, אבל אף אחת לא שברה לי את הלב באמת. אבל כשראיתי את רוני, פשוט התאהבתי וחוץ ממנה לא הסתכלתי על אף אחת.

כשסיפרתי ליונתן על רוני, והוא גם היה העד שלי בחתונה, הוא קצת קינא לי. רוני לא רק הייתה יפה, הייתה טובה ועדינה באמת. הבנתי למה הוא מקנא קשה שלא להתאהב בה.

גשם דק זרם על שמשת המכונית, המגבים עבדו לפעמים, ואנחנו נהגנו בנינוחות ודיברנו בצחוק. פתאום צלצל הטלפון שלי, עניתי.

הי רוני, כן, אנחנו בדרך, תהיי רגועה, בעוד שעתיים אני בבית. איך את מרגישה? עדיין אותו דבר? תקשיבי, אל תסחבי דברים כבדים, אני אטפל בהכול כשאגיע. אוהב אותך, נתראה עוד מעט.

יונתן ישב וחשב לעצמו על רוני, איך מחכה לי בבית ודואגת, והשווה ללירון:

לירון שלי אף פעם לא מתקשרת לבדוק מה איתי, היא בטוחה שאני נאמן לה וסחבת שלי. היא לא כמו רוני שלך בכלל, היא יותר פרקטית, הכול אצלה עבודה, בית.

ואז, פתאום הגיח טנדר במהירות מולם, התנגשות הייתה בלתי נמנעת. ברגע האחרון סובבתי בחדות את ההגה והתנגשתי בעמוד, דווקא מהצד שלי. יונתן התעורר, הראש כאב לו והייתה דם ביד. המכונית עמדה על גלגליה, אבל הדלת לידו פתוחה. הוא הסתכל עליי אני לא זזתי.

אנשים רצו לעברנו, עצרו בצד. יונתן שכב על הדשא הרטוב, הראש והיד כאבו, והמתינו לאמבולנס. אותי הוציאו מהמכונית, שכבתי על אלונקה. יונתן התקרב אלי, ואני בלחש ביקשתי:

תעזור לרוני…

פינו אותנו לבית החולים, אצלו היה שבר ביד וזעזוע קשה, הוא היה בהכרה. כל הזמן שאל את הרופאים:

מה עם דוד שלי, איך הוא?

ולבסוף סיפרה אחות אחת:

דוד לא שרד

יונתן היה מרוסק. אפילו להלוויה לא הצליח להגיע. לירון הגיעה אחר כך וסיפרה שבחורה של דוד בכתה המון, לא האמינה שהוא לא ישוב, בקושי עמדה ליד הארון.

אחרי השחרור מבית החולים הלך יונתן עם לירון לבית העלמין, עמדו זמן רב ליד הקבר שלי. בלב הבטיח:

אל תדאג דוד, רוני לא תהיה לבד, אדאג לה, כמו שביקשת…

יומיים עברו, והוא הגיע אל רוני, דפק בדלת. כשהיא פתחה והבחינה בו, פרצה בבכי.

איך אמשיך בלעדיו? אני לא מצליחה לעכל שאין יותר דוד…

רוני, הבטחתי לו שאדאג לך. נעבור את זה ביחד תתקשרי אליי כשצריך, אני אעזור בכל מה שתחפצי.

הזמן עבר. רוני התחילה להתאושש, אף שהיא מאוד חששה שההפלה תתרחש מהלחץ, גם הרופאה דאגה לה. יונתן הגיע פעמיים בשבוע, הביא לה מצרכים מהסופר, קנה ויטמינים, לעיתים לקח אותה לקופת חולים, ולפעמים לכל מקום שהיא צריכה. רוני לא ניצלה את טוב הלב שלו, פנתה אליו רק כשלא הייתה לה ברירה.

יונתן, לא נעים לי שאתה מכליל אותי בזמן שלך.

בשבילי זה כלום, הבטחתי לדוד אני פה.

יונתן הרגיש כלפי רוני רגשות מורכבים. זו הייתה האישה שתמיד חלם עליה, אבל הנסיבות בלבלו אותו מאוד.

בעוד רוני מתמודדת עם ההריון, יונתן ולירון עברו שוב בדיקות, רופאים, לוחות זמנים אבל שוב אכזבות. החוסר ילדים כבר היה כאב קבוע. לירון לא ידעה שהוא עוזר לרוני; החשבון שלה לא הופיע אצל יונתן בשם רוני אלא בשם “תרומה”, כי ידע שאשתו יכולה לבדוק מי מתקשר.

אחרי ניסיון נוסף שכשל, המתח ביניהם עלה. לירון האשימה את יונתן, והוא כבר לא ניסה להסביר.

שמה לב שהוא מתנהג מוזר, מפוזר, לפעמים עצבני, נוסע לכל מיני סידורים. בגידה לא עלתה בדעתה במישור הזה הכול היה רגיל.

יונתן הבין שלפחות בעבודה הולך לו טוב. חזר לפרויקט שגם דוד התחיל, וסיים אותו, וגם סגר עסקה מוצלחת של מאות אלפי שקלים.

אצל רוני, ככל שהתקרב החודש לשיא, היא נהייתה יותר תלויה ביונתן. ההורים שלה גרים באילת, בעיר אין לה קרובים. סבלה מכאבי ראש, רגליים התנפחו, אבל כמעט לא התלוננה ליונתן.

יום אחד הגיע עם מצרכים וראה אותה על סולם, תולה וילונות חדשים.

ניקיתי את החלון, חייכה אליו, ותולה את הווילונות החדשים.

תרדי מיד! פקד עליה בקול, מביט בבטן הגדולה שלה אם תיפלי, זו סכנה גדולה לתינוק, זה לא מצחיק.

עזר לה לרדת, עמדו לרגע קרובים מדי, יונתן הרגיש רעד בגוף.

תודה, יונתן, אמרה, ורצה מייד לשירותים, הבחילות חזרו.

הוא נשם עמוק והסיר זיעה מהמצח, חושב בלב:

דוד, אתה רואה אותי משם? הרי אתה ביקשת.

בפעם אחרת ביקשה:

יונתן, תוכל לעזור לי לסדר את חדר התינוק? כי אחר כך לא יהיה לי זמן, ראיתי טפטים יפים.

יונתן נאלץ לעזור בשיפוץ חדר הילדים, לא הסכים שרוני תעבוד קשה בהריון. עשו יחד, בעצם רוני עודדה ויונתן עשה, וסיימו. הוא נדחק בין לירון הדיכאונית כל היום מדברת על חוסר ילדים לרוני, שהיא רגע לפני לידה.

לירון הרגישה שאם המשפחה תמשיך להתקיים, עליה להסיט את עצמה לעבודה. היא החלה לכתוב מאמרים, ודווקא קיבלה הצעה לכתוב טור במגזין נחשב. קפצה על הזדמנות, רצתה להתנתק מהכאב. קיבלה עבור זה שכר נאה. שבה הביתה מאושרת, עם שקית מוצרים טעימים ובקבוקי יין.

מה זה, חגיגות? הופתע יונתן כשחזר מהעבודה.

כן, הרווחתי הרבה כסף, צריך לחגוג, חיכיתי כל כך לעסקה הזו.

שידרו בטלוויזיה את הסרט האהוב עליהם, והיא סידרה שולחן קטן עם אוכל טוב ויין.

פתאום הטלפון של יונתן צלצל. לירון הציצה וקראה “תרומה”. יונתן יצא מהר למטבח.

מה קרה? שאל בלחישה.

יונתן, סליחה, אני חושבת שאני מתחילה ללדת… הזמנתי כבר אמבולנס.

זה מוקדם מדי…

שבעה חודשים, זה קורה, הוא שמע שהיא מתאמצת בשל הכאב.

בסדר, אני נוסע לבית החולים.

התלבש במהירות ואשתו הביטה בו בחשש.

אתה נוסע עכשיו?

כן, מיהר להמציא סיפור.

מי התקשר?

זה הבוס, התקשר בדחיפות ומבקש לדבר איתי על התרומה. אסביר אחר כך, תאמיני לי.

לירון לא האמינה.

איזו תרומה ואיזה בוס, יונתן סתם מסובב אותי…

יונתן רץ החוצה, נכנס לרכב וטס לבית החולים. הופתע שמצא את רוני כבר שם. המתין כשעתיים, ולבסוף באה אחות ובישרה: רוני ילדה בן. נשם לרווחה, חזר הביתה מותש וחושב:

תודה לאל שזה עבר בשלום, דאגתי לה מאוד.

לירון הייתה ערה, שחקרה אותו במבט עקשן, ראתה שהוא עייף ושבור.

התרומה שלך גמרה אותך, אה? שאלה בעוקצנות.

יונתן צנח לספה בלי להסיר בגדים.

כן, לירון, נכון… רוני ילדה בן, הבטחתי לדוד שאעזור לה, היא ממש לבד, הודה בכנות.

הבנתי הכול, הכול התחבר לי… אמרה בשקט, עכשיו תעזור לה גם עם התינוק, נכון?

נכון, אמר יונתן, בכנות מלאה.

טוב… אתה יודע, אני לא אסכים שהזמן שלך יוקדש לילד זר, בעיקר שלנו אין ילדים. אני הולכת להתגרש, תעשה מה שתבחר. אולי אפילו אמצא גבר אחר ואלד ממנו.

המבט של יונתן נעצר עליה, הבין שהיא מאשימה אותו שאין ילדים.

זה זכותך, לירון, לא אנסה להתנצל. אני חייב לעזור לרוני ולבנה.

עבר זמן. לירון אכן הגישה תביעת גירושין. יונתן עבר לגור עם רוני, עזר בגידול דניאל. אחרי זמן הם התחתנו, ועוד שנתיים נולדה להם בת.

תודה על הקריאה, ועל התמיכה וההרשמה. שיהיה בהצלחה בחיים!