הד שלהי הלילה
מחלקת השיקום בבית החולים שבירושלים הפכה לביתה של אילנה בת-עמי שבועיים לפני חג החנוכה. מקודם לא הצליחה להתקבלפשוט לא היו מיטות פנויות.
הבריאות, כך ידענו תמיד, יקרה מהכול. כשקיבלה את ההפניה, שמחה אילנה מאוד: כולם בעיר היו ממליצים בחום על המרכז הרפואי הזה.
ובכל זאת, משהו קטן התעורר בתוכה: החנוכה מתקרב, נרות, סופגניות, טקסים עתיקים…
אילנה אהבה את החג הזה מאז ימי ילדותה. אהבה להדליק את החנוכייה, לקשט את הבית, להזמין אורחים, להרגיש את המולת ההכנות. הפעם נאלצה להיפרד מכל אלה.
לאותן מחשבות, ניסתה אילנה לשכנע את עצמה מהיום הראשון שאין בכך נוראהרי זה לא החג האחרון שלה. אולי עד ט”ו בשבט כבר תשוב הביתה.
וכמעט והצליחה לשכנע.
***
הכניסו אותה לחדר זוגי נעים עם מסך טלוויזיה, בו כבר שהתה אישה צעירה ממנה בהרבה. קיבלה שפע של טיפולים וסדר יום עם התעמלות בריאותית.
מלאת נכונות ועקשנות סיימה כל תרגיל. אפילו לחדר הכושר נרשמה, בעיקר כי מדריכת הפיזיותרפיה הייתה נעימה וחייכנית.
הרופאים שיבחו אותה, אמרו שההחלמה מתקדמת היטב.
אילנה חייכה, הנהנה באופן אופטימי, אבל בפנים… נגעה בעצבות שלא הכירה.
לראשונה בחייה לא התכוננה לכבוד החנוכה. לא קנתה מתנות לנכדים, לא לחשוב אילו סופגניות תכין, לא התלבטה מה תלבש בארוחת הדלקה.
החג חלף על פניה, מרוחק ושקוף, כאילו התעלם ממנה.
בריאות חשובה מכל, חזרה ושיננה בתוכה, אטפל בעצמי, אחגוג עם השותפה שלי לחדר.
ביום שלפני הדלקת הנר השני, שוחררה השותפה. כשנסגרה הדלת אחריה, מצאה עצמה אילנה לבדה. שקט מוחלט.
***
למחרת, בבוקר, התקשרו הילדים לאחל חג שמח, לשאול לשלומה, והבטיחו לבקר מיד לאחר החג.
העומס כבד עליהםילדים, עבודה, עניינים. אחר הצהריים כמה חברים לעבודה שלחו ברכות בווטסאפ…
והערב ירד.
***
אילנה שמעה איך, אחרי הדלקת הנר המרכזית, יצאו המאושפזים האחרים למסדרון, קוראים: חג שמח! ניסים ונפלאות!
אילנה נותרה במקומה.
הרגישה מחיצה בלתי נראית מפרידה בינה ושמחת הכלל.
הלכה והשתרשה בתוכה תחושה שאין בה צורך לאיש.
***
הביטה בטלפון. כל כך רצתה לשמוע קול מוכר.
למי תתקשר?
לאורך עשרות קשרים בספר הטלפונים…
דגןחברה מהתיכון, שנים לא נפגשו, חוץ מאהבתי הדדית בפייסבוק.
נוח. וריק.
יונתןהגרוש שלה. מיותר לחלוטין.
דילגה הלאה.
אבשלוםהבן שלה. בטח שיענה, ישוחח, ואם תזדקקיבוא מיד.
אבל לא רצתה להיתפס חלשה בעיניו. בן רגיל לראות את אמו איתנה
שאר המספרים לא פתרו דבר. אילנה לא מצאה בנפשה מישהו שיוכל, דווקא הלילה, לקבל ממנה ברכת חג. לטלפון שלה לא מצאה מושג שיתאים.
למי אתקשר? למי בכלל… לחשה לשקט הסטרילי של החדר.
ופרצה בבכי.
הייתה לה עבודה טובה, ניסיון, דירה יפה והמון מכרים.
ובאותה נשימה לא נותר לה כלום. אף לא אדם אחד.
***
יום אחד, הבינה אילנה עד כאבה שאין לה איש. לבשה מעיל, יצאה אל הרחוב. אוויר קר דקר את ריאותיה.
ליד בית החולים השיקומי התפרש גן קטן, מושלג. הלכה, סתם כך, מבלי לדעת למה. אולי בשביל לא להישאר עומדת במקום.
בספסל ישב גבר בגילה, אולי מעט מבוגר ממנה.
לא הביט לאור העיר. ניכר כי שקע במחשבות.
משהו בליבה של אילנה התכווץ. רצתה לומר לו מילה.
אמרה בשקט:
שלום.
הגבר הרים מבטו. חייך חיוך חם עם קמטים עדינים בזוויות העיניים.
שלום גם לך. חג חנוכה שמח.
נפלטה ממנה חיוך קטן. ברכה פשוטה, רגילה. משהו בתוכה רעד פתאום.
מה הביא אותך הנה? שאלה.
אין לי עם מי לדבר בבית, ענה באיפוק. אשתי איננה שלוש שנים. הבת שלי בגולה. צלצלה מוקדם, בירכה. אמרה שעסוקה. אז אני כאן. ואת? מבית החולים?
אילנה הנהנה:
כן. מחלימה ממחלה. והיום, פתאום, קלטתי שאין לי למי להתקשר בליל החג. מאות מספרים בטלפון, ואין עם מי לדבר.
הוא לא התפלא.
כן… הבדידות באה בשקט. יום אחד את מבינהאם יהיה לך רע, אף אחד לא ידע. אף אחד לא ישמע. ואז… צריך לאזור אומץ. פשוט להתחיל לדבר. כמו שאת עשית הלילה. זה אומץ.
לא הרגשתי אמיצה…
זה לא משנה, אמר בשקט. אף אחד לא נולד חזק. החוזק בא עם הזמן, כשבוחרים להמשיך לחיות. גם כשהחיים מתעלמים. ואם מחר לא תבואי, אני אחכה בכל זאת. כי עכשיו אני יודע שאת קיימת.
הכנות שבדבריו הבהירה לה פתאום, כי אולי חיכתה שמישהו יציל אותה מהבדידות ולעולם לא חשבה שביכולתה, בעצמה, להיות האור עבור מישהו אחר…
***
כשעלתה בחזרה לחדר, שימש לה פתק קטן בו רשם מכרה החדש מספר טלפון, בכתב יד רועד.
הבפנים עדיין כאב, אבל נפרץ בו שובל של חמימות. הד בעולם אחר:
אני אחכה…
פעם ראשונה אחרי זמן רב, הרהרה אילנה לא במה שאבד, אלא במה שמצפה להלא במובן של חיים חדשים, אלא פשוט מחר בבוקר.
אולי… אתקשר? חשבה בעודה נרדמת, רק לומר: בוקר טוב, שלמה בן-צור…
