הדלת
פיני בן-צבי מביט בהפתעה אל הדלת שלפניו. כיצד הגיע לכאן דווקא עכשיו? הוא מעולם לא תכנן לעמוד כך בכניסה לדירה הישנה, זו שבה חי עם אשתו במשך כמעט עשרים וחמש שנה. עכשיו הוא עומד, משתאה, מול הדלת שניצבת ישירות מול פניו. דלת רגילה כמו רבות אחרות בבניין הזה.
היא מרופדת דמוי-עור, משובצת בניטים נחושתיים בצורת יהלומים, ורק אחד מהם בצבע כסף, ממש שם, איפה שלפני כחמש-עשרה שנה הלך לאיבוד הניט המקורי, והעור קרס במעין גיבנת לא מחמיאה. אז, פיני בעצמו תיקן את הריפוד, והשאיר באותו מקום כוכב קטן מכסף בין ים הזהב. הוא עומד שם, מביט בנקודת הכסף, לא ממהר ללכת…
* * *
לפני שנה, פיני בן-צבי עבר שינוי בחייו, דווקא כשכבר היה בשל לכך. העבודה, המונוטונית והבטוחה, חנקה אותו, האווירה המשפחתית הפכה לביצה חמימה וסמיכה בה טבע, מחפש איזו קרן שמש, רגש, קצת חיים אמיתיים.
הוא חיפש, כמו טובע, איזושהי זיקפה, משהו להיאחז בו מקום שבו יוכל להרגיש חי, נאהב, נדרש, לחיות שוב באמת. ויום אחד מצא את המשהו הזה: המזכירה הצעירה, עדי.
עדי, צעירה ויפה, הגיעה אל חייו בסערה עם מוזיקה חזקה, בושם יקר ונשיקות בטעם שמפניה. פיני התאהב מיד. הוא נזכר באהבה הראשונה לאשתו דאז, באותם רגעים עדינים ומפוכחים, שהתבטלו לחלוטין מול הסערה הרגשית שהביאה איתה עדי.
אשתו, כאילו חשה את התהליכים בלב, השתנתה הפכה שקטה ומהורהרת, ולעתים קרובות עקבה במבט קשוב אחרי פיני כאילו חיפשה שם תשובה לשאלה הנשית העתיקה מכל האם הוא עוד אוהב אותה?
הקשר עם עדי התפתח במהירות מטורפת, ופיני הרגיש צעיר, נדרש, אהוב. את כל זמנו וכספו עכשיו זה בשקלים, לא ברובלים השקיע באהבה החדשה. אך בכל זאת, לא הצליח לעקור את עצמו לגמרי מהמשפחה הרגלים ישנים קראו לו הביתה, אל המקום הבטוח: לאחר פירות ים במסעדה מפוארת, חיפש בלילות במקרר את קציצות העוף המוכרות של אשתו.
כמה זמן כל זה היה נמשך? אין לדעת. עדי מאסה במעמד המאהבת ויום אחד הופיעה בדירה שלהם, דיברה עם האישה ודרשה לקחת את פיני איתה. בבית פגשה את האישה ואת הבן, סטודנט באוניברסיטה. הם ישבו בשקט, שמעו את עדי, ובזמן שהאם ניסתה להירגע עם כדור להרגעה, הבן ארז בזריזות מזוודה עם חפציו של פיני ושניהם יצאו אל הלילה.
* * *
כך התחילה תקופה חדשה עבור פיני בן-צבי. החיים סחפו אותו בסחרור מפגשים, מסעדות, תצוגות אופנה, חנויות יוקרה הכול עבר לידו כמו נהר צבעוני ורועש. וקשה להציב את האצבע על הרגע בו הכול התחיל לעייף אותו. קשה היה לו להודות אך קצב הלהטים היה מהיר לו מדי.
אז החליט לעצור. באמת לעצור להסתגר בבית, לשבת בכורסה, ולנסות להבין את האדם שהפך להיות. מה שגילה הפתיע אותו קצת ובהמשך החל להרגיז. עדי, שהייתה לו לבת-יענה רבת קסם, פשוט לא ידעה להתנהל בעולם אמיתי. לא הייתה מסוגלת לבשל, לנהל משק בית בסיסי.
אפילו זו לא הצרה הגדולה לא היה להם באמת על מה לדבר. עדי הייתה כל-כולה טרודה בכסף המזומן, באריזות נוצצות, ובעקוב אחריה ברשתות. בהתחלה ניסה להקנות לה קמצוץ של עניין, לחשוף אותה לספרים או סרטים, אך עד מהרה הבין שכל דיון קטן הופך לסבל. לבסוף ויתר.
בערבים היה שותה את התה הלא טעים שהכינה לו תה נייר, שקיק חסר טעם וזוכר איך אשתו ידעה בדיוק להותיר לתה גוון של פריחה ים-תיכונית ועשב טרי; אילו מרקים ידעה לבשל, אילו קציצות המפורסמות שלה והתגעגע לערבים השקטים, בהם היו מתכרבלים יחד, רבים ברוגע על ספר חדש, או מנתחים סרט של פולנסקי
פעם אחת ניסה לחזור. לא לתמיד, יותר כדי לבדוק. גם לעצמו לא היה מצליח להסביר מה גרר אותו אל מפתן הדירה באותו ערב מאוחר. לא פתחו לו. יחד עם הבכי העמום מעבר לדלת, עמד בחדר המדרגות הקר, לא מרשה לעצמו להמשיך לדפוק. במקום זה, הלך לשבת על הספסל שבחצר, מביט באותם חלונות שהיו ביתו פעם, עד שהאור בהם כבה.
הזמן עבר והפערים בינו לבין עדי רק התרחבו. יותר ויותר הכעיס אותו הטיפשות הילדותית שלה, והיא מצידה כבר לא סבלה את השקט שלו. כבר לא יצאו יחד, ומרבית הערבים עברו על שניהם בנפרד. ואז, כבר לא ברור לו כיצד, מצא את עצמו שוב עומד מול הדלת של הדירה הישנה.
* * *
הוא עמד, הביט באותו ניט כסף, המעוקם בפינה עבודתו הגמלונית ולא ידע מה לעשות. להסתובב וללכת? לאן, למי? כבר מזמן לא עניין את עדי הצעירה, שבגללה אבד לו הבית. להישאר? אבל האם יקבלו אותו? האם ייסלחו לו, יאפשרו שיבה?
הניט הכסוף לא הרפה ממנו. פיני שלח את ידו, ליטף את הפלדה הקרה, ולפתע הדלת נפתחה בקלות. פרץ ריח עז ומשכר של בית מוכר. הוא עצמם עיניים, נשם עמוק, וכשפקח אותן שוב אשתו עמדה על סף המטבח. סביב עיניה התאספו קמטים קטנטנים. היא חייכה אליו. “אני בבית!” חשב פיני בן-צבי, עשה צעד קדימה, וסגר מאחור את הדלת.
